נוסח התפילה הוא אחד הדברים הדינמיים ביותר במסורת היהודית. בבתי הכנסת נמצאים בימינו סידורים בנוסחים רבים: אשכנז, ספרד, ספרדי ירושלמי, ספרדי בגדדי, מרוקאי, תימני, נוסח האר"י ועוד. היו עוד נוסחים בעבר שנס ליחם, כמו זה של יהודי יאנינה שביוון (שאמרו את 'על נדרי' בעברית) או נוסח רומא.
אף שיסודות התפילה שתיקנו חז"ל נותרו קבועים, נוסחי התפילה התעבו והשתנו במהלך הדורות. הנוסח המכונה כיום עדות המזרח מבוסס על זה של יהודי בבל, ואילו האשכנזי דומה במקצת לזה של ארץ ישראל. אבל שניהם התרחקו מאוד מנוסח התפילה הקדמון שהיה מקובל בארץ ישראל במשך שנות דור.
סידור ארץ ישראל הוא נסיון מרתק לשחזר את הנוסח הקדום שבו התפללו בארץ ישראל לפני אלף שנה, בהתבסס על התלמוד הירושלמי, מדרשים, ספרות הגאונים והגניזה הקהירית. משום מה רבים חושבים שעם חורבן בית שני בשנת 70 לספירה החלה הגלות, אך לא כך. רק לאחר מרד בר כוכבא (135 לספירה) נאסר על יהודים להתגורר בירושלים, אך בארץ נותרה קהילה ענפה כל הזמן הזה וגם לאחריו. בתקופה זו חוברו התלמוד הירושלמי והמדרשים, ונכתבו פיוטים רבים על ידי רבי אלעזר הקליר ואחרים. הקהילה המשיכה להתקיים עד התקופה הביזנטית, אז עלו הצלבנים והשמידו קהילות רבות, וגם הכיבוש המוסלמי לא האיר פניו ליושבי הארץ. כך גוועה הקהילה בארץ ישראל ואיתה נעלמו מנהגי התפילה. התפוצה היהודית הגדולה עברה לבבל, שם פרחו האמוראים חכמי התלמוד הבבלי ומאוחר יותר הגאונים. כך גם התקבל נוסח בבל ברוב תפוצות ישראל.
למרבה המזל, הקהילה היהודית הגדולה שהייתה במצרים בתקופת הגאונים אימצה מקדמת דנא את מנהגי התפילה של ארץ ישראל. בסופו של דבר גם היא אימצה את המנהג הבבלי, אך השרידים שהתגלו בגניזה הקהירית שופכים אור מרתק על הנוסח המקורי. חלקים ממנו נותרו גם היום: בין היתר, אמירת מזמור לפני תפילת ערבית במועדים, חתימת 'שאותך ביראה נעבוד' בנוסח אשכנז במועדים, ברכה על עשיית מצוות (ציצית, סוכה וכד') שמופיע אצל כמה מהראשונים ועוד.
מעבר לכך שהסידור כולל את נוסח התפילה המלא – כל התפילות, ברכות, תפילות לשבת ולמועדים וכד', כמו שמקובל ברוב הסידורים בימינו – הוא כולל מבואות מרתקים העוסקים בשינויים שחלו בנוסחי התפילה. מבואות אלה מאפשרים לעקוב אחרי השינויים המרכזיים.
יוזם הפרויקט, ר' יאיר שאקי, לקח על עצמו פרויקט שאפתני. לדבריו הוא עשה זאת רק בזכות שותפים רבים, שחלקם הוסיפו דברי ברכה לספר (הרב דוד חי הכהן, הרב משה צוריאל, הרב אליהו ובר שכתב מבוא מצוין, ועוד). אין ספק שהתוצאה מוצלחת ומעוררת מחשבה, שכן המפגש עם נוסח קדום כל כך מעוררת שאלות. בימינו נראה כי נוסח התפילה הפך לקודש, שאין לשנות בו אות אחת. יתכן כי זהו אחד מסממני האורתודוקסיה, שהקפיאה את תמונת היהדות המקובלת במאה ה-19 וראתה בה אידיאל, וזאת מפני החשש שכל שינוי עלול להוליד רפורמה מסוכנת. מצד שני, דווקא התפילה, שאמורה להיות עבודה שבלב, דורשת להקשיב ללב. היא נועדה לאפשר לאדם לבטא את מעמדו של האדם בפני ה', ואם היא מאבדת את החיות והדינמיות של הביטוי האישי, האם אין בכך פגם בעצם התפילה? אין צורך להאריך בבעיית הכוונה בתפילה בימינו (שנזכרה כבר בימי הראשונים). רק לאחרונה שמעתי מהרב אלתר, בנו של האדמו"ר 'פני מנחם' מגור, שלדעתו בימינו אין אדם שיכול לכוון בכל תפילת העמידה. האם בימינו יכול לקום קול אורתודוקסי מובהק שיכיל את אפשרות שינוי הנוסח כפי שהיה בעבר? כפי שזה נראה כרגע – איני חושב כך.
באופן אישי, התלבטתי האם מותר להתפלל לפעמים בנוסח זה, או שהוא יישאר כספר לימוד על ארון הספרים. אהבתי למשל שאין בו נוסח תחנונים קבוע בסיום תפילת עמידה (כפי שכתב גם הרמב"ם), וזהו מעין 'זמן אישי' של כל אדם לדבר באופן חופשי עם ה'. או ברכת 'שלא עשני בור' כחלק מברכות השחר; תפילת הודאה קצרה לפני כל אחת מהתפילות (יש מי שטוען כי אמירת מודה אני בבוקר, שמופיעה בספרות ההלכה לראשונה אצל ר' משה בן מכיר, מן האחרונים, מבוססת עליה), מעבר לכך שנוסח התפילה קצר יותר מאשר הנוסח של ימינו, בייחוד בסיום התפילה, מה שעשוי לעזור לו להתקבל בברכה בחלק מהקהילות. עוד פנינים הן נוסח סעודת קידוש החודש שערך כל אדם בביתו, חתימת צור ישראל וגורלו במקום 'גאל ישראל' בברכות קריאת שמע, ועוד ועוד. מצד שני הפוסקים קבעו כי ראוי לא לשנות את נוסח האבות, אך התפילות שהתפללתי בימים שאחרי לימוד הספר שינו במקצת את נקודת ההשקפה על הנוסח הקבוע בו אני מתפלל, והזכירו שיכולה להיות אלטרנטיבה עתיקה, מרגשת וקדושה לא פחות שבה השתמשו אבותינו שחיו ממש כאן, בארץ הזו.
