מחזור קריאת התורה מסתיים כידוע בשמחת תורה, בחג המכונה בתורה 'שמיני עצרת' (אמנם בחו"ל אלה שני ימים נפרדים). לכאורה, אין שום קשר בין חג הסוכות לבין סיום קריאת התורה. וכי לא היה מתאים יותר לסיים ולהתחיל אותה בשבועות, למשל חג מתן תורה? או סמוך לפסח, החג הראשון בלוח השנה המקראי? אולי בכ"ה אלול, היום הראשון לבריאה, או אפילו ז' אדר, יום פטירתו של משה, שבו מסתיים חומש דברים?
למה אם כן מסיימים את קריאת התורה דווקא בסוף סוכות? (לפי מנהגם העתיק של יהודי בבל, שאנו נוהגים לפיו כיום).
אפשרות אחת היא שכבר אז התחיל הביטוי 'אחרי החגים' – שנה התחילה, החגים נגמרו, ועכשיו כשנכנסים לשגרה מתחילים גם בשגרה חדשה של קריאת התורה.
אבל גם לפירוש זה מוכרח להיות טעם פנימי הקשור *לתוכן* של הפרשה האחרונה.
"וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוהים את בני ישראל לפני מותו". במלים אלה נפתחת הפרשה האחרונה בתורה. רבי חיים בן עטר, אור החיים הקדוש, מסביר שמשה זכה להיקרא על ידי התורה 'איש האלוהים' רק כאשר בירך את ישראל. כל מה שפעל עד כה – הוציא את ישראל ממצרים, קרע את הים, הוריד את המן (כמובן, כשליחו הנאמן של ה') – אינו משתווה לאותה פעולה אחרונה של ברכה, ללמדך שמי שמברך את ישראל נעשה מיד איש אלוהים.
הקשר לסוכות ברור: חג הסוכות כולו מאופיין בענייני אחדות ישראל. ארבעת המינים, המשולים לארבעה טיפוסים שונים בעם ישראל, ניטלים יחד, מחוברים, וכדברי חז"ל "יבואו אלה ויכפרו על אלה". אי אפשר להסתפק רק בשלושה או אפילו ליטול אותם בנפרד, רק יחד. כי אף אחד לא נשאר בחוץ.
שנית, העובדה שסוכות הוא חג של אירוח ואישפוז (במובן החיובי…), היא מתכון לאחדות. עם ישראל גר למשך שבוע באותה דירת ארעי, תחת כיפת השמיים, מבלי שיש הבדלים בין עשירים לעניים, בין אדם כזה לאחר."חברים כל ישראל" – ביטוי שאף הוא נאמר על העלייה לרגל בחגים, ובפרט בסוכות.
ההקפות עם הערבה, השמחה, הכל מוביל לאחדות. אך שיאה של האחדות מגיע ביום האחרון, שמיני עצרת.
במשך חג הסוכות מעלים במקדש שבעים פרים, כנגד שבעים אומות העולם. זהו חג אוניברסלי מאוד, שבו אנו מתפללים ומבקשים לא רק על עצמנו אלא על העולם כולו.
אך ביום האחרון מבקש ה', עפ"י המדרש: קשה עלי פרידתכם, עשו לי סעודה קטנה!
הרבי מלובביץ' מדגיש כי לא נאמר כאן 'קשה עלי פרידתנו' של הקב"ה וישראל, אלא פרידתכם – שלכם, עם ישראל. במשך שבוע הייתם יחד, מאוגדים ודבוקים, בלי הבדלים ובלי מריבות. והנה הכל הולך להסתיים… תנו לי עוד יום אחד כזה!
זהו שמיני עצרת, שמחת תורה – יום שבו מגיעה האחדות בינינו לשיא.
כמה מתאים אפוא לקרוא בו את פרשת "וזאת הברכה", עם הברכות של משה לכל ישראל. אך בדגש על כך שאפילו משה רבנו, גדול הנביאים, לא זכה להיקרא איש האלוהים עד שבירך אותנו יחד. ברכנו אבינו, כולנו כאחד באור פניך.
מסופר על הרב מרדכי אליהו זצ"ל שפעם הגיע אליו אדם שביקש לקלל רשע אחד שגרם נזק רב לעם ישראל. הרב אליהו ענה לו: מקובלני מרבותי שיהודי אף פעם לא משתמש בפיו כדי לקלל, רק לברך. אז בוא נברך אותו שיתקן את דרכיו ויחזור בו מדרכו הרעה… וכך היה.
ברכנו אבינו כולנו כאחד. זה הזמן. אמן ואמן.
חג שמח ושבת שלום!
https://youtu.be/b_cFSjS1J8Q
להצטרפות לסוכרייה לשבת: https://chat.whatsapp.com/H4hGYrecFWn2xSpy6uznl1
