רבי מֶנדְל מווּרְקי כונה "הרבי השותק", בגלל שבניגוד לרביים אחרים שהיו אומרים דברי תורה, היה הוא נוהג לשתוק. פעם אחת ישבו החסידים בסעודה עם הרבי במשך שעות ארוכות, ולא נשמע כל קול. דממה מוחלטת שררה בחדר, עד שניתן היה לשמוע את רחש הזבוב שפרח מן הקיר.
בתום הסעודה אמר אחד המסובים לסובבים אותו: "היום במהלך הסעודה ניהל הרבי את הסעודה באופן מיוחד במינו. הוא לימד אותי ושאל שאלות נוקבות וחודרות אל תוך תוכם של העורקים, עד שהם איימו להתפקע. אבל אני לא הרפיתי, עניתי לו על כל הדברים שעליהם שאל".
והיה הדבר לפלא, שכן שום קול לא נשמע מפי שניהם במשך כל הסעודה…
בפרשת השבוע מסופר על המצורע. חכמינו דרשו את שמו כנוטריקון (ראשי תיבות) "מוציא רע", ואמרו שהצרעת, שכבר אינה מצויה בימינו, אינה מחלה רגילה ככול המחלות אלא קלקול שנגרם מגורם רוחני. אפילו הרמב"ם, שהיה רופא ואדם רציונלי בהחלט, קבע כי הצרעת "אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע".
בדרך כלל מדברים על כך שהתיקון לצרעת הוא תיקון הדיבור, אך אני רוצה להרחיב הפעם על השתיקה. במסכת אבות נאמר, "כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה".
בפירושו למשנה זו חילק הרמב"ם את הדיבור האנושי לחמישה סוגים:
א) דיבור שהוא מצוה – כגון קריאת התורה, לימוד תורה, ברכות וכדומה. בדיבור כזה רצוי להרבות כמה שאפשר.
ב) דיבור משובח – כגון לימוד שנועד להשכיל את האדם, ללמוד מידות טובות, לפרוש ממידות רעות, לעורר את הנפש לרוחניות, לשבח את מי שמגיע לו ולגנות את הדברים הראויים לגינוי. דיבור כזה הוא טוב, וכדאי להרבות גם בו.
ג) דיבור מותר – דיבור לצורך, כגון בענייני פרנסה, מאכלים, לבושים וכל מה שנצרך לאדם. אם ירצה ידבר בו, ואם לא – לא.
ד) דיבור סתמי – "שיחה בטלה", שאין בה תועלת לאדם, וזהו הדיבור שרוב האנשים מרבים בו. כגון מה לבשה שחקנית פלונית באירוע, ומה דעתו של עיתונאי על המצב, "ואיך היתה סיבת מות פלוני, או איך התעשר פלוני". דיבור כזה אינו מועיל ויש למעט בו.
ה) דיבור שהוא אסור – כגון עדות שקר, קללות, דברי נבלה, רכילות ולשון הרע. מדיבור כזה יש להתרחק ככל האפשר.
את גישתו של הרמב"ם לדיבור ניתן לסכם במילותיו: "לעולם ירבה אדם בשתיקה ולא ידבר, אלא או בדבר חכמה או בדברים שצריך להם לחיי גופו".
גם רבי נחמן ברסלב ראה מעלה בשתיקה, והסביר שהחכמים נקראים כך דווקא מפני שהם יודעים לשתוק, שנאמר "סייג לחוכמה – שתיקה".
מדוע השתיקה היא דבר כל כך נעלה?
בתוך עולם הטבע – דומם, צומח, חי – האדם מתייחד בכך שהוא נקרא בשם "מדבר". מעלתנו היא מעלת השכל, חכמת הדיבור ויכולת ההסברה מייחדת אותנו משאר בעלי החיים,אז למה לשתוק?
אפשרות אחת היא, שבשתיקה יש יתרונות רבים – היא גורמת לנו לעצור, להתבונן, לא להיות אימפולסיבים.
אף שזו מעלה גבוהה, זו אינה המדרגה הגבוהה ביותר של השתיקה. ישנה מעלה גבוהה ממנה – מאחר שהעולם נברא בדיבור ("ויאמר אלוהים יהי אור"), תפקידו של האדם להתבונן ולגלות את הדיבור האלוקי הטמון בבריאה. איך עושים זאת?
השתיקה מביאה אותנו אל מדרגת ה"אָיִן", אותו רובד תודעתי שאינו נקלט כלל בשכל ושאי אפשר לדבר עליו, זוהי מדרגתו של האינסוף ברוך הוא שאיננו יכולים להשיג. ברוח זו כתב הפילוסוף (היהודי) ויטגנשטיין: "מה שאי אפשר לדבר עליו, אודותיו יש לשתוק".
אולי לכן קבע רבי נתן, תלמידו הגדול של רבי נחמן, ש'בעולם הזה צריכין לשתוק', "כי השתיקה למעלה מהדיבור".
הלוואי שנזכה להבין את סוד השתיקה, ולשתוק לא רק בגלל ה"יש" – אלא גם בגלל ה"אין".
שבת שלום
דרור יהב
הצטרפו לקבוצת סוכרייה לשבת
