חבר שלי מעלה בפוסטים תמונות של ימי ההולדת של ילדיו, ותמיד גורם לי לקנא. על הבוקר הם מכינים לילד ציור עשוי מממתקים של הגיל שהילד הגיע אליו, מכינים לו עוגה מפוארת שלא מביישת שום קונדיטוריית צמרת, מזמינים את המשפחה המורחבת (וכולם כמובן מגיעים), ובכלל נראה שאושר כללי מרחף על כל הסיטואציה. ואני – כל כך לא כזה…
לפעמים הוא ממש גורם לי להתבייש בעצמי. מזל ששמעתי על וויניקוט.
דונלד ווינקוט היה פסיכולוג אנגלי, שחקר את הפסיכולוגיה של תינוקות. בתכנית הרדיו הפופולרית שלו ב-BBC ענה לשאלות של אמהות, ושם טבע מושג שהפך למטבע לשון: "אמא מספיק טובה" (Good enough mother). מבלי להיכנס לעיקרי תפיסתו הטיפולית, הרעיון הוא שאם אינה צריכה להיות "מושלמת", אלא רק "מספיק טובה". מדהים, נכון? כמה משחרר… ואמיתי.
פרשת השבוע מספרת על קורח. קורח לא זכה ליחסי ציבור כל כך טובים, למרות שהטענה שלו על משה הייתה נכונה: "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה', וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?". למה מאשימים את קורח, והרי זהו בדיוק הסיום של הפרשה הקודמת: "לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי, וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם". נו, איפה הבעיה?
אז בואו נדייק – קורח אמר "כולם קדושים", ואילו התורה אמרה "והייתם קדושים לה'". שמתם לב להבדל? אצל קורח כולם קדושים כבר עכשיו, ואילו התורה אומרת 'והייתם קדושים', בלשון עתיד. עכשיו עוד לא, אבל אם תעבדו קשה בעתיד תהיו קדושים. יש כאן מסר חשוב מאוד לחיים.
חבר אחר שלי אמר פעם לפני יום כיפור שהוא לא כל כך מתחבר לתפילות ולכל הווידויים הארוכים. "בסך הכול אני בסדר. מה כבר עשיתי? לא רצחתי, לא גנבתי".
זה נכון, אמרתי לו, אבל האם זה כל מה שאתה מסוגל? באמת, תעודת כבוד – לא רצחת ולא גנבת, יפה מאוד. זו רמת החיים שאתה רוצה לחיות? האם אין שום דבר מעבר לכך?! ילד בן שנתיים שכבר יודע ללכת לבד זה באמת מרגש, אבל האם שמעתם על מבוגר בריא בן ארבעים שמתהדר בכך שההישג שלו בחיים זה שהוא הולך לבד?…
התחושה שאנחנו "בסדר" תוקעת אותנו. וזו בדיוק הבעיה עם קורח – אם אתה מרגיש שאתה כבר עכשיו קדוש, לאן יש לך להתקדם מכאן? לשום מקום, מבחינתך אתה כבר במקום הכי טוב. אבל אם אתה יודע שאתה לא קדוש, שיש לך עוד לאן להתקדם, אז מצוין.
מסופר כי כשהיה ילד, ה'שם משמואל' (לימים האדמו"ר מסוכטשוב ואחד הלמדנים החריפים שהיו) היה חולה מאוד. אביו בעל ה”אבני נזר” לקח אותו אל חמיו הרבי מקוצק כדי שיתפלל לישועתו. האב פנה אל האדמו”ר וביקש ממנו להעתיר בתפילה לרפואת הילד הקטן, באמרו כי "העולם אומר שילד זה עילוי הוא". נענה הסב בזלזול מופגן ואמר: “הוא- עילוי?! הוא צריך לעבור עוד דרך ארוכה כדי שיהיה ראוי לשם עילוי”. האב ההמום פנה מאוכזב לדרכו, ורק לאחר שהילד שב לאיתנו הסביר לו האדמו”ר את תגובתו. “מי שכבר השלים את תפקידו והגיע להיות עילוי – אין מקומו בזה העולם. עולם הזה הוא מקום להתקדמות, ומיועד למי שטרם זכה להשלים עצמו”.
שנזכה להיות תמיד בתנועה וצמיחה
שבת שלום
דרור יהב
הצטרפו לקבוצת סוכרייה לשבת וקבלו סוכרייה כל יום שישי (קבוצה שקטה)!
