במלחמת לבנון השניה הייתי קצין מודיעין ביחידה מסוימת. תוך כדי הלחימה היה הרבה בלבול, ומטבע הדברים הקצינים התחילו לדבר ביניהם. הפסקת הצהריים הפכה לאירוע שבו מרכלים על מה שקורה: המפקד הזה לא מבין מהחיים, הבכירים עושים שטויות, והיו כאלה שהיו מספיק חכמים כדי לבקר את הפיקוד העליון, ראד אמ"ן ואפילו הרמטכ"ל. כמה לשון הרע נשפכה שם, בפגישות ה'תמימות' האלה, והיחידה התרסקה לחתיכות. לא קל היה לשקם אותה אחר כך, והאמת היא שאף אחד גם לא כל כך רצה להישאר. עד היום אני מריח את הרקבון שעלה מהשיחות האלה ומתבייש שלקחתי בהן חלק.
פרשת מטות נפתחת בציווי על הנדרים. כל שנה חוזרים הדרשנים על כך שהפרשה מלמדת על עוצמת הדיבור, על איך שיהודי יכול באמצעות פיו לחייב את עצמו במצווה מהתורה. כמה אפשר לחזור על כך, ועדיין אנחנו לא קולטים. הפה שלנו הוא המכשיר הכי חשוב בעולם, רק שאנחנו מתנהלים כאילו אין לו הוראות שימוש. בימים אלה, לי באופן אישי כואב לפתוח חדשות. לא רק בגלל הכותרות המבאסות אלא בגלל השיח הביקורתי, האלים, המבקש להכאיב, לבקר כדי לבקר ולא כדי לבנות.
ל"ט מלאכות נאסרו בשבת, אחת מהן היא 'סותר על מנת לבנות'. לבנות אסור אבל לקלקל לא, אלא אם ההרס מתבצע בשביל בנייה (כמו להרוס בניין בתמא 38, או למעוך פלסטלינה כדי להתחיל מחדש). הרס בשביל הרס הוא לא יצירה. אין בו מלאכת מחשבת, אין בו שום חן. הוא מיותר מצד עצמו, התורה אינה מכירה בו.
פרשת מטות מלמדת שהדיבור שלנו יוצר עולמות ומחריבם. עדיף להשתמש בו כדי ליצור, כלומר לומר דברים מחזקים, בונים, מעצימים. ואם לא, באמת עדיף לשתוק. הדרך הנכונה לבקר היא כאשר הסתירה נועדה לשם בניין. אבל אז היא נראית ונשמעת אחרת לגמרי. ממש כשם שלפני ההריסה הקבלן מגדר את השטח, מפנה ממנו אנשים כדי שלא ייפגעו, ומוודא שהפיצוץ מדויק ומבוקר. אחרת, כל העיר תעלה באויר ואנשים ייפגעו. וכך גם במילותינו.
בימים אלה, כשהרוחות סוערות, כדאי לבחון את סוג המילים שיוצרות לנו מהפה. האם הן סותרות או בונות, יוצרות עולמות או מחריבות.
שבת שלום
להצטרפות לסוכרייה לשבת:
https://chat.whatsapp.com/H4hGYrecFWn2xSpy6uznl1
