אלי ויזל ע"ה כתב באחד מסיפוריו על סיגט, עיירת ילדותו ברומניה, כי יום אחד נכנס לבית המדרש משוגע מפחיד למראה.
ויזל נבהל ונרתע ממנו, אולם שמש בית הכנסת הסביר לו כי אליהו הנביא נוהג להתחפש לקבצנים, כך שכדאי מאוד שיתייחס אליו יפה, שכן אין לדעת במי מדובר…
בפרשת שמות אנו נפגשים עם משה רבנו, שדמותו תלווה אותנו לאורך כל התורה עד למותו.
כל חייו חי משה חיים כפולים:
הוא גדל בילדותו במשפחתו הביולוגית, אך גם בארמון מלך מצרים.
הוא נושא שם מצרי (לפי המדרש שמו העברי היה "טוביה"),
אך רואה בעבדים העבריים את 'אחיו', ואף מסכן את עצמו כשהוא הורג שוטר מצרי המכה אחד מהם.
מתח זה בין הזהויות לא מרפה ממנו גם בהמשך:
כשהוא נמלט למדיין ומציל את בנות יתרו מן הרועים, הוא מזוהה על ידן כ"איש מצרי", אך קורא לבניו בשמות גרשם ואליעזר שמנציחים את היותו רחוק מעמו.
כשהוא נשלח על ידי ה' לגאול את עם ישראל, הוא מתחמק בטענות שונות ומשונות, ביניהן: "והם לא יאמינו לי". במסורת מקובל לפרש זאת כאילו משה הטיל ספק באמונה של בני ישראל להיגאל אחרי כל כך הרבה שנים, אך אפשר גם להבין שהדגש הוא על המילה "לי" – כביכול אומר, מי ערב לכך שבני ישראל אכן יאמינו למתבולל כמוני?
ולבסוף, התוצאה המיידית של שליחותו של משה אל פרעה מולידה הקשחה של הגזרות על העבריים.
מעתה הם ייאלצו לא רק לבנות אלא גם להכין את הלבנים בעצמם, מבלי לצמצם את המכסה היומית.
השוטרים העבריים, שעול כבד נופל על כתפיהם, מזהים את משה ביציאה מארמון פרעה ומטיחים לעברו מילים קשות:
"יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו, לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ".
הם רואים בו זר, מנוכר, אולי אף בוגד,
ואינם יודעים כי הם מדברים עם גואל ישראל, המשיח הראשון בהיסטוריה, שכבר החל את שליחותו!
ר' שלמה קרליבך נהג לומר, "לעולם אינך יודע":
לעולם אינך יודע/ת מיהו באמת האדם שעומד מולך.
"האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב",
אנחנו יכולים רק להתפלל שנראה את היהלום שנמצא בתוך כל אחד.
כי אולי האדם השונה, המנוכר, המסולף הזה שעומד עכשיו מולי – הוא-הוא המשיח.
שבת שלום
דרור יהב
הצטרפו לסוכרייה לשבת!
