בצעירותי הלכתי לעבוד בגדיד תמרים אורגניים בערבה. המג'הולים הגדולים קרצו לנו אבל לא היה לנו נעים לבקש, עד שאנשי המקום עודדו אותנו לאכול כפי רצוננו.
אכלנו ואכלנו, ורק אחרי 24 שעות הבנו את הטעות שעשינו… אולי היה עדיף להסתפק בפחות?
אולי אתם מכירים את הדילמה הבאה: טיול משפחתי קליל בנופי ארץ ישראל, בקבוק מים על הגב ושכבה דקה של אולטרה-סול על הפנים.
תוך כדי הטיול מגיעים לפרדס, מטע או כרם עמוס פירות יפים שצועקים: תאכל אותי!
הילדים רעבים, ההורים גם, ונשאלת השאלה: מותר או אסור?
המון פעמים שמעתי את המשפט: "כל עוד נמצאים בשדה מותר לאכול. רק אל תיקחו הביתה, ילדים". וההסתערות מתחילה…
האומנם?
בפרשת השבוע מתוארת המצווה הבאה: "כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ, וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן".
לכאורה, כתוב שחור על גבי לבן: מותר לאכול לשובעה, רק לא תמלא את הכלים ולקחת הביתה.
ובכן: ממש לא.
זו טעות חמורה, שכן כניסה לשטח פרטי של אדם אחר ללא הסכמתו, קל וחומר לאכול מפירותיו ללא אישור מפורש, היא גזל גמור,
ואסורה בתכלית האיסור. ובכלל, תארו לעצמכם שכל אחד שמטייל יקח לעצמו רק "קצת" פירות. פלא שהחקלאות לא משתלמת בישראל?…
ההיתר שהתורה נתנה מתייחס אך ורק לפועל שעובד בשדה, ותוך כדי עבודתו יכול לאכול כאוות נפשו. ובכל זאת, גם לו אסור למלא שקיות ולקחת "סחורה" הביתה.
למה? לפי חלק מהפירושים זו מצווה סוציאלית, בדומה ל"לא תחסום שור בדישו". אסור לחסום את פיו של השור בזמן שהוא עובד עם תבואה, כי הפיתוי גדול מנשוא. גם הפועל העובד בשדה מוקף פירות מגרים ולכן התורה אמרה שהוא יכול לאכול מהם. לפי דעה אחרת, זו מעין הטבה שקיבלו העובדים באותם ימים. ובכלל, יש בכך סימן לעין טובה והכרת תודה מצד המעסיק על השפע שקיבל מאת ה', שאותו הוא חולק עם מי שעוזר לו לקטוף את הפירות.
ומה אם הפירות כבר נפלו על הרצפה, האם גם אז אסור? במקרה כזה, יש שלושה תנאים כדי שאפשר יהיה לקחת אותם: הראשון – שהבעלים יידעו מכך שהפירות נפלו, השני שזה פרי שנרקב מהר, והשלישי שהמקום אינו מגודר.
שנזכה לאכול מפריה ומטובה, באופן המותר והרצוי בעיני אלוקים ואדם.
שבת שלום!
דרור יהב
הצטרפו כאן לסוכרייה לשבת
