דמיינו לעצמכם: ליל שבת, בית הכנסת העירוני הומה אדם. כולם בבגדי לבן, אחרי טבילה במקווה, כשהאוכל החגיגי מחכה להם על הפלטה. השירים והריקודים בשיאם כשמסתובבים לכיוון הדלת ב'לכה דודי', וכל מי שנוכח מרגיש התלהבות וקדושה עילאה באוויר. אבל בכניסה עומד איזה שלומפר, שנראה איש חכם אבל קצת עצבני, ומתחיל לצעוק על כולם: בשביל מה באתם הנה? אלוהים לא רוצה את התפילות המטומטמות שלכם! עם הבגדים היפים האלה, הלוואי שבית הכנסת ישרף על הראש שלכם!
איך לדעתכם אנשים יגיבו? "וואו, תודה שהפנית את תשומת לבנו", או : "תעוף מפה לפני שאני קורא למשטרה"?
אבל זה בדיוק מה שעושה ישעיהו בהפטרת השבת. הוא עומד בפתח בית המקדש ואומר – צועק – שאלוהים לא רוצה את הקרבנות ואת התפילות שלהם: *"שִׁמְעוּ דְבַר ה' קְצִינֵי סְדֹם, הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱ-לֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה… לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה'… כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי, מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם – רְמֹס חֲצֵרָי?… וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם, גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ…"*
איזה אומץ. אבל מה הוא בעצם רוצה להגיד? יש אומרים שישעיהו היה "נביא חברתי", שדאג יותר לגר, ליתום ואלמנה מאשר לבית המקדש. אבל גם ישעיהו ידע שהתורה מלאה בציווים על קרבנות, פולחן וכו'. האם אלוהים באמת לא רוצה אותם? לדעתי התשובה מורכבת יותר.
החטא הגדול של עם ישראל בכל הדורות, החטא הגדול ביותר שהתורה אוסרת הוא – עבודה זרה. עבודה זרה, אומר הרב שטיינזלץ ע"ה, היא הרצון להתמסר למשהו בשלמות. אותו דבר יכול להיות גדול, חשוב ואפילו קדוש, אבל הוא נעקר מתוך ההקשר המלא שלו. לכן, מי שאומר שהעיקר ביהדות הוא רק לימוד תורה – טועה. זכויות אדם – טועה. תפילה – טועה. אהבת חינם – טועה. בין אדם לחברו – טועה. ארץ ישראל – טועה. *"תורת ה' תמימה, משיבת נפש",* מתי התורה משיבת נפש? כשהיא תמימה, שלמה. ולכן לגזור חלק אחד שלה ולהפוך אותו לעיקר היחיד, זהו בעצם הרעיון של עבודה זרה.
"להיות יהודי זה דבר קשה מפני שצריך לחיות ניגודים. דברים סותרים של ממש. הקב"ה רוצה מאיתנו "בכל לבבך" – את המכלול של מה שיש בלב, את השמחה ואת העצב, את ההתרוממות ואת הנפילה, את הירידה ואת העלייה – אני נותן הכל אבל גם מקבל הכל. היהדות דורשת ממני להיות קיצוני ומתון, שקט ופרוע, רוקד על רגל אחת ועומד על ארבע בעת ובעונה אחת."
להיות יהודי פירושו להבין שאלוהים רוצה ממני בכל נקודת זמן משהו אחר, והנקודות הללו מתחלפות בשבריר שניה.
מאחר ולבני אדם רגילים קשה לתפוס את זה, וכל שכן לחיות כך, הם מתפשרים. בוחרים לעצמם נקודה אחת שבה הם מתמקדים, וזו הופכת להיות העבודה זרה שלהם.
זה בדיוק מה שישעיהו מטיח באנשי ירושלים. הם הופכים את המקדש לעיקר שבו הכל תלוי ומנתקים אותו מהקשר, ממכלול שלם שתלוי בעוד אינספור דברים.
החטא הזה לא נעלם בימינו, הוא רק מתעצם. אולי העבודה הנדרשת מדורנו, תיקון החטאים של הדורות הקודמים ושלנו, היא בדיוק זה – להיות עירני לאותו מקום שבו נדמה לנו שהדברים ידועים, ברורים, מובנים לנו לחלוטין.
זה המקום שבו אנחנו מתמסרים לחלוטין לרעיון אחד, שוכחים את השאר, ואז עלולים להגיע לעבודה זרה.
והלוואי שנזכור: "כל מה שמתגלה בתור עולם והויה, הוא רק כעין צל קלוש לגבי הישות הטהורה והאדירה שבמקור האלה" (הרב קוק), ונעבוד את הבורא יתברך במקום את עצמנו.
בבניין ירושלים ננוחם
שבת שלום
דרור יהב
