כשקם בבוקר, הבית היה שקט מדי.
הוא היה רגיל לצליל הקומקום הרותח, ללגימות הקפה המהירות שלה, לריח,
ועכשיו היה נדמה לו שאין כאן איש.
בטח יצאה לקניות.
כשנכנס למטבח, ראה מכתב על השולחן.
ליבו החל לפעום בקצב מהיר.
מה זה, ממתי משאירים כאן מכתבים, רק פתקים לפעמים אחד לשניה.
"אהובי היקר…"
היא עוזבת אותו?
הוא קרס אל הכורסא שקנו יחד בשוק הפשפשים, סוגר מאחוריו את הווילון שהתקינה בעצמה,
והמשיך.
הוא ציפה שתסביר, שתפרט, שתתנצל, אך באופן בלתי מובן, היא כתבה על דברים יומיומיים.
כדאי לזרוק את החלב שנשאר במקרר עד יום שישי ולקנות חדש. אם אין בקרטון, אל תקנה בכלל.
חשבון הארנונה יושב במגירה, הוא כבר שולם אתמול בבנק הדואר.
בשבוע שעבר היו עשרים ושש מעלות, בשבוע הבא יהיו עשרים ושמונה.
שוב כתבה על החלב, אחר כך על המזגן שהתחיל לעשות רעש,
וסיימה, "באהבה, אני".
הוא לא הבין דבר. מה היא רוצה להגיד? וחוץ מזה אם היא אוהבת, למה היא עוזבת?
לפתע הבחין שהמכתב כתוב בעט סגול, אותו העט שקנתה בשנה שעברה בחנות אמנות בפריז ושמרה רק למכתבי ברכה. הוא שם לב שהש' במילה "אשראי" גדולה יותר מהאותיות האחרות, ושאת השורה עם המשפט "לעולם תהיה בליבי" חתכה באמצע. מהמכתב נדף הבושם שקנה לה פעם ליום ההולדת, שהשתמשה בו בהזדמנויות מיוחדות.
מה כל זה אומר? הוא היה מבולבל.
אולי יש פה מסר, חשב, אבל אני עוד לא יודע לפענח אותו.
עם קצת מאמץ, עם הרבה אהבה, הוא ימצא.
ככה בדיוק קרא רבי עקיבא את ספר התורה: כמו מכתב אהבה.
עבורו, היא הייתה מסר שהשאיר לנו אלוהים גם אחרי שהפסיק להתגלות.
אלוהים עדיין כאן, אבל עד שניפגש איתו מחדש פנים-אל-פנים, הוא השאיר לנו בינתיים מכתב אהבה מיוחד.
מכתב מלא רמזים, סימנים ואותות אהבה נסתרים.
אחד השיאים של קריאת האהבה הזו נמצא בפרשת השבוע:
פרשת פנחס מתארת באריכות את קורבנות חג הסוכות, החג השמח ביותר בשנה.
יום אחר יום מתוארים קורבנות כמעט זהים, רק בהבדל קטן: פה תוספת י', שם חסרה ה', כאן מ' מיותרת.
רבי עקיבא התעמק בכתוב.
הוא ניסה להבין מה זה אומר, עד שחיבר את האותיות שהצטרפו למילה "מים".
מכאן למד על מצוות ניסוך המים אותה מקיימים בבית המקדש במהלך חג הסוכות. זוהי המצווה הידועה גם בשם שמחת בית השואבה.
חכמינו העידו כי "מי שלא ראה שמחת בית השואבה – לא ראה שמחה מימיו".
תמיד שאלתי את עצמי, למה? מה כל כך מיוחד בלשפוך מים על המזבח ולעשות מזה פסטיבל שלם?
לא אם אתה רבי עקיבא.
עבורו, זו הייתה קריאת אהבה –
רמז מאלוהים שמלווה ונמצא איתנו גם כשאנחנו לא רואים.
ואהבה כזו, מולידה את השמחה הגדולה מכולן.
שבת שלום
דרור יהב
להצטרפות לסוכרייה לשבת – לחצו כאן
