ב־1835 יצאו אלכסיס דה טוקוויל וגוסטב דה־בומון למסע בארה"ב בשליחות ממשלת צרפת. הם התבקשו לבחון את מערכת הכליאה של המדינה הצעירה, ובמשך תשעה חודשים תרו את ארה"ב ונתנו את דעתם גם על היבטים אחרים. טוקוויל כל כך התרשם מהביקור עד שפירסם חיבור שלם בשם "הדמוקרטיה באמריקה", ובו הוא מתאר את רשמיו מהמסע.
אחד הנושאים המעניינים בספרו הוא היחס לנשים: טוקוויל הבחין שבעוד שבארה"ב קיים עונש מוות בגין אונס, בצרפת מתייחסים לנושא בקלות רבה יותר. "אפשר לתרץ זאת בכך שכיוון שבעיני האמריקאים אין דבר יקר ערך יותר מכבודה של אשה, ואין דבר שהם נוהגים בו כבוד כמו בעצמאותה, הרי הם סבורים ששום עונש אינו חמור מדי לגבר הגוזל אותם ממנה בעל כורחה".
לדבריו, אישה צעירה יכולה לחצות את ארה"ב מבלי לחשוש שגבר יעז לפנות אליה בצורה בלתי מכובדת. אולם לדעתו אין זה נובע ממניעים פמיניסטים או בשל תנועת 'זכויות נשים' מפותחת: "אין האמריקאים סבורים שהגבר והאשה חייבים או רשאים למלא אותם תפקידים, אבל הם רואים בהם יצורים שווי ערך".
לפי טוקוויל, האמריקאים הפנימו משהו שלעולם הרחב לקח עוד זמן רב להבין: גם אם גברים ונשים הם יצורים שונים למדי, הם עדיין בעלי ערך זהה. זהו ביטוי נעלה ביותר של כבוד האדם.
אבל ניצני התפיסה הזו לא צמחו בחלל ריק; הם נמצאים כבר בתנ"ך.
בפרשת השבוע אנו קוראים על אירוע פלילי חמור. דינה, בתם של לאה ויעקב, יוצאת לטייל.
שכם בן חמור, בנו של איש חשוב, רואה אותה מסתובבת לבדה, אונס אותה ואז מתאהב בה. כנראה חשב שעם הקשרים שלו, אף אחד לא ייגע בו לרעה.
אנחנו לא יודעים איך הגיבה דינה. אבל שניים מאחיה, שמעון ולוי, החליטו לנקום. הם שיכנעו את כל אנשי העיר לעבור ברית מילה, ואז, בעודם מחלימים, הרגו אותם במרמה.
כשיעקב שמע על כך הוא נזף בהם, אבל תגובתם נראית מיתממת: "הכזונה יעשה את אחותנו?"
הפעולה האלימה של שמעון ולוי – שעליה שילמו בהמשך, כאשר יעקב נישל אותם מן הברכות בצוואתו – נראית מזעזעת בעיניים מודרניות. צריך לזכור שבתקופת המקרא, קודי ההתנהגות היו שונים מאוד. החברה האנושית עברה תהליך של עידון מאז, אבל הטריגר למעשה נשאר רלוונטי.
בניגוד לשם שיצא לו, כשבוחנים את היחס של התנ"ך לנשים מתגלה דבר מפתיע: הן אולי לא נהנות מזכויות שוות לאלה של גברים, אבל הן בהחלט זכאיות לכבוד זהה – תופעה יוצאת דופן בעולם העתיק.
בעולם שבו גברים נהנים מיתרון של כוח פיזי מוגבר, יש צורך בסנקציה חמורה נגד אלה המשתמשים בו באופן מזיק.
האמריקאים בימי טוקוויל לא סתם החמירו. עבור המקרא, מעשה אונס נמשל לרצח של ממש: "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש, כן הדבר הזה". אונס=רצח.
זה נכון לא רק בענייני אלימות. לא מזמן קראנו על נישואיהם של רבקה ויצחק. עבד אברהם הציע למשפחתה להשתדך עם בנו של אברהם. כך היה מקובל אז, שהמשפחות סוגרות ביניהן את השידוך. אבל בטרם מחליטים, ברור לכולם שהדבר תלוי בהסכמתה של הנערה: "נקרא לנערה ונשאלה את פיה. ויקראו לרבקה ויאמרו אליה: התלכי עם האיש הזה? ותאמר אלך". כפייה היא דבר מגונה.
בעיניים מודרניות, קשה להצדיק את המעשה החמור של שמעון ולוי. אלימות קולקטיבית אינה פתרון. אבל כפי שכתבה מעיין דוד במאמרה 'כבוד האדם מן התורה', "כדי שחברה תתייחס ברצינות לפגיעה מינית, היא צריכה לראות בקורבנה אדם בעל ערך שווה לפוגע".
אם יש נקודת אור אחת שאפשר למצוא במעשה שמעון ולוי, הרי הוא ההכרה הגדולה שמשתמעת ממנו בערכה העמוק של דינה, ושל כל אישה בעצם: כשהיא אומרת לא, חייבים להקשיב.
שבת שלום
דרור יהב
הצטרפו לקבוצת סוכרייה לשבת
