ב־13 במאי 1940 נשא וינסטון צ'רצ'יל את אחד הנאומים החשובים בהיסטוריה.
זמן קצר קודם לכן פלשו הנאצים לצרפת, הולנד ובלגיה, לאחר שכבר כבשו, תוך שבועות בודדים, את כל פולין. הגרמנים עמדו לשטוף את אירופה.
צ'רצ'יל נבחר רק זמן קצר קודם לכן לתפקיד ראש ממשלת בריטניה. בחוגים רבים הוא נחשב לפוליטיקאי לא פופולרי, וקיבל אומה במצב קשה, שנלחמה לבדה על הישרדותה.
הבריטים ספגו אבידות רבות, והכוח הצבאי ששלחו לצרפת – 340,000 חיילים – נאלץ לסגת בבושה מחפירה ('מבצע דינמו', דנקרק).
זה היה נאומו הראשון של צ'רצ'יל כראש ממשלה, והוא נזקק כל כך לתמיכת הפרלמנט והעם בממשלה החדשה שהקים.
צ'רצ'יל בחר את מילותיו בקפידה. הוא לא הבטיח נצחון מיידי, גם לא עתיד ורוד. במקום זה, מילותיו היו:
לדברי היסטוריון אחד, דבריו של צ'רצ'יל הממו את הפרלמנט. ההפרעות התדירות וההתנגדויות נפסקו, והוא זכה סוף סוף לקשב שאותו כל כך ביקש.
זה היה נאום ראשון בסדרת נאומים שהחזירו לבריטים את כבודם, ומילאו אותם בהשראה ואמונה בצדקת הדרך, דווקא בשעתם הקשה ביותר.
הייתי אומר לבית [המחוקקים], כפי שאמרתי לאלה שהצטרפו לממשלה: לא אוכל להציע אלא דם, עמל, דמעות ויזע…
"אתם שואלים, מה מטרתנו? אני יכול לענות במילה אחת: ניצחון; ניצחון בכל מחיר, ניצחון חרף כל האימה, ניצחון, לא משנה כמה ארוכה וקשה תהיה הדרך. שכן ללא ניצחון, אין הישרדות.
לצ'רצ'יל היה מאיפה לספוג השראה. בסוף פרשת בשלח אנחנו פוגשים את עמלק: עם קטן ומעצבן, שמזנב במחנה ישראל ומותיר חללים.
משה שולח את יהושע בראש צבא איכותי כדי להילחם בו, אך מסתבר שלמלחמה כללים משלה.
משה נעמד על גבעה ומרים את ידיו. כל עוד הן למעלה, עם ישראל מנצח; כשהן יורדות, עם ישראל מפסיד. כדי שמשה לא יתעייף, אהרון וחור מחזיקים את ידיו עד השקיעה, עד הנצחון המיוחל.
כבר המשנה (מסכת ראש השנה) שאלה:
וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה?
אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתגברים; ואם לאו, היו נופלין.
למשה אין כוח מיסטי בידיים; הוא בסך הכול מכוון את בני ישראל לאן עליהם להסתכל. וכשהם מתחברים למקור הגדול, הדברים הולכים למישרין.
משה מלמד כאן שיעור גדול במנהיגות – המנהיג חייב להוביל ולקבל החלטות, אך לא די בכך.
עליו גם להעניק השראה וכיוון לאן עלינו לצעוד.
מספרים על איש אחד שהלך ברחוב וראה שלושה פועלי בניין בעבודתם. הוא שאל את הראשון, מה אתה עושה? והוא ענה לו, "מניח לבנים ושם טיט".
שאל את השני, מה אתה עושה? והוא ענה: "אני בונה קיר".
שאל את השלישי: "ומה אתה עושה?", ענה לו: "אני? אני בונה בית כנסת".
שלושה אנשים, שלוש תשובות. כולן נכונות, אבל השאלה מאיזו פרספקטיבה היא מגיעה.
הראשון ענה תשובה טכנית. השני נתן תשובה שמסתכלת מתוך הקשר מעט רחב יותר. אך התשובה של השלישי היא הטובה מכולן, כי הוא מחובר לתמונה הגדולה. ומי שמחובר לתכלית, יכול לספוג יותר מכשולים בדרך, ילהצטייד ביותר סבלנות, למצוא בעצמו כוחות עצומים יותר, בדרך אל המטרה.
מכשולים תמיד יהיו, קשיים ומהמורות בדרך גם כן. השאלה היא, האם נדע להרים את הראש ולזכור לאן אנו רוצים להגיע?
שבת שלום
דרור יהב
נהניתם? הצטרפו לסוכרייה לשבת
