אתם בטח מכירים את משל האבנים, נכון?
על הפרופסור שנכנס לכיתה עם כד זכוכית, מכניס לתוכה אבנים ושואל את הכיתה אם הכלי מלא. אחרי שהם עונים בחיוב, הוא מוציא אבני חצץ וממלא את הרווחים שביניהם.
התלמידים אומרים שעכשיו הכלי ממש מלא, ואז הוא מוציא שקית עם חול ושופך פנימה, בין החריצים. עכשיו כבר נראה שממש אין עוד מקום, אבל אז הוא מוציא בקבוק מים ושופך פנימה את תכולתו, ומראה שהמים כמובן ממלאים את הכלי – הפעם באמת.
כל קואצ'ר מתחיל יודע להסביר את המסר של המשל הזה: צריך להכניס לחיים קודם את הדברים החשובים באמת, ורק אחר כך את הדברים הפחות חשובים.
קל לדבר, אבל איך עושים את זה? קודם כל צריך לדעת מה הן האבנים הגדולות שלנו. על איזה ערך מחייב לא מוותרים בשום אופן? אחר כך, צריך להתאמץ עליהן ובאמת לשים אותן לפני כל דבר אחר.
קחו לדוגמה את הרב גרשון אדלשטיין זצ"ל, שהלך השבוע לעולמו בגיל 100. בספר שכתבו על אחיו, הרב יעקב אדלשטיין, מתארים ידידיה וסיון מאיר את הימים הראשונים של משפחת אדלשטיין בארץ, אי שם בשנות ה-30'. הם הגיעו לצריף קטן ברמת השרון, אבא ושני בנים (האמא נפטרה עוד בליטא), והדבר הראשון שעשו אחרי שהתקינו כמה ארגזים שישמשו כשולחן, היה להביא ספרי גמרא מבית הכנסת, ופשוט לשקוע בלימוד. זה היה הדבר המשמעותי, החשוב, המתוק, שאליו חינך אותם אביהם כל הזמן, מתי שרק אפשר.
פרשת השבוע נפתחת בתיאור של אהרן הכהן, המצטווה להדליק את מנורת הזהב במשכן. לפני המנורה היו שלוש מעלות קטנות, שעליהן הכהן היה צריך לטפס.
אבל הדבר המעניין הוא שהמנורה לא הייתה גבוהה במיוחד, כ-1.70 מטר, ואפשר היה להדליק את הנרות גם בלי המדרגות. למעשה, אחרי העלייה במדרגות הכהן היה צריך להתכופף כדי להדליק את הנרות! איפה פה ההגיון?
אהרן וכל משפחת הכהנים מסמלים את המורים, המחנכים וההורים בעם ישראל, "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל". וכמו שמדליקים את המנורה הגשמית, כך אהרן היה מדליק את נשמות ישראל. אז מה המסר?
בשביל להיות מחנך, מוכרחים קודם כל לטפס. לצערנו אנחנו חיים בתקופה של בינוניות. גם במקומות שמדברים על 'מצוינות' ו'חינוך לערכים', בסופו של דבר יש מערכות גדולות וחזקות שמוצלחות יותר בייצור בינוניות. לכן כדי להיות מחנך והורה ראוי חייבים להשתלם, להתמקצע, לשלוט היטב בחומר, ללמוד בלי סוף, לדרוש מעצמנו, להתפתח כל החיים. המחנך גם חייב מידה מסוימת של "גובה", איזו עליונות מסוימת שנותנת לו אמונה פנימית שיש לו מה לתת. בדור שלנו ההבדל בין הדורות היטשטש מאוד, וצריך לומר בקול ברור גם את זה: מבוגרים וילדים אינם באותה מדרגה!
מצד שני, לא מספיק לטפס על המדרגות, אחרי שעולים צריך גם לדעת להתכופף. לפגוש את התלמידים/הילדים בגובה העיניים. לא להתנשא אלא להבין, להקשיב, להיות שותף. לדבר בשפה שלהם, לתווך את העולם למקום שבו הם נמצאים.
הרמב"ם שאל שאלה מעניינת על חלום יעקב: יעקב חלם על סולם שמלאכי אלוהים עולים ויורדים בו. לכאורה, המלאכים באים מהשמיים, לכן היו צריכים קודם לרדת ואז לעלות. והמסר של הרמב"ם אומר – דע לך, יש כאן תובנה לכל הורה ולכל מחנך… קודם כל אתה חייב לעלות! אבל אחר כך, שים לב שלא תישאר למעלה יותר מדי זמן. אתה צריך לחזור לעם, לחלוק את החכמה והתובנות אליהן הגעת.
שבת שלום
דרור יהב
להצטרפות לסוכרייה לשבת
