עם היוודע הטרגדיה הנוראה בהר מירון, ל"ג בעומר תשפ"א
פרשת השבוע פותחת בדיני הכהנים, ובפרט בדיני מת מצווה – מת שנמצא מוטל במקום כלשהו ואין מי שמכיר אותו ודואג לקבורתו. בדרך כלל הטיפול הלא-נעים במת היה נעשה על ידי בני המשפחה, אולם כשמדובר באדם אנונימי, מי שנוטל על עצמו חובה בלתי נעימה זו מקיים מצווה גדולה שאינה מוטלת עליו באופן ישיר, ולכן שכרו גדול.
פרופ' יוסף דן מסביר כי 'ספר חסידים' משתמש במושג 'מת מצווה' כמטאפורה לכל מצווה מוזנחת שבני אדם מתחמקים ממנה, כלומר "מצווה הדומה למת". בכל תחומי החיים יש לנהוג על פי העקרון של מת מצווה – כאשר מאתרים מצווה מוזנחת, יש לקיים דווקא אותה, כי כך מוסיפים ערך לקיום המצווה המוזנחת. כך למשל אם ישנם חלקים מסוימים בתורה שמוזנחים, או מסכת שאינה נלמדת, קח אותה על עצמך. אם יש מצווה לא פופולרית – שמיטה, ישוב הארץ או אפילו מצווה פשוטה וקלה שדווקא בשל פשטותה וטבעיותה היא נזנחת, דאג אתה לקיומה. רוב האנשים לוקחים על עצמם את המצוות המקובלות והפופולריות, הנחשבות כ'סגולות' או מביאים להן ריגוש מיוחד, ומי שרוצה לנהוג במידת חסידות יקח על עצמו דווקא עניין שאינו זוכה לתפוצה רחבה. ואולי אם תצלח דרכו, יזכה להפוך את "המצווה שהיא כמת" למצווה מפורסמת יותר, כמו שעשה החפץ חיים להלכות לשון הרע.
ערכה של המצווה נקבע אפוא על פי המאמץ המושקע בקיומה, ומסירות הנפש הנדרשת מהחסיד היא מעין "קידוש השם" בזעיר אנפין – להקריב את נטיותיו האישיות, ציפיותיו להכרה ולהערכה חברתית, על מנת להתמסר לצו ה'.
בהקשר זה ראוי לציין את מסירותם של אנשי ההצלה וזיהוי הקורבנות, שעושים כל השנה עבודת קודש תוך התמסרות רבה, במקום שאיש אינו רוצה לעסוק בו, ובכך מקיימים כפשוטה את הלכות מת מצווה.
נסיים בדברי תנחומים למשפחות הנספים.
המדרש מספר מעשה בר' מאיר, שהיה יושב ודורש בבית המדרש בשבת במנחה, ובאותו זמן מתו שני בניו. מה עשתה אימם? הניחה שניהם על המיטה ופרשה עליהם סדין.
במוצאי שבת בא ר' מאיר מבית המדרש לביתו, אמר לה: היכן שני בני?
אמרה: לבית המדרש הלכו.
אמר לה: צפיתי לבית המדרש ולא ראיתי אותם.
נתנו לו כוס של הבדלה והבדיל, חזר ואמר: היכן שני בני?
אמרה לו: הלכו למקום אחר ועכשיו הם באים. הקריבה לפניו המאכל ואכל ובירך.
לאחר שבירך אמרה לו: רבי, שאלה אחת יש לי לשאול לך.
אמר לה: אמרי שאלתך.
אמרה לו: רבי, קודם היום בא אדם אחד ונתן לי פיקדון, ועכשיו בא ליטול אותו. נחזיר לו או לא?
אמר לה: בתי, מי שיש פיקדון אצלו, הוא צריך להחזירו לרבו.
אמרה לו: רבי, חוץ מדעתך לא הייתי נותנת אצלו [אם לא היית אומר לי לעשות כך, לא הייתי משיבה לו].
מה עשתה, תפשתו בידה והעלתה אותו לאותו חדר, והקריבה אותו למיטה, ונטלה סדין מעליהם, וראה שניהם מתים ומונחים על המטה.
התחיל בוכה ואומר: בני בני, רבי רבי, בני בדרך ארץ, ורבי שהיו מאירין פני בתורתן.
באותה שעה אמרה לו לר' מאיר: רבי, לא כך אמרת לי, אני צריך להחזיר הפיקדון לרבו?
אמר: "ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך" (איוב א כא).
בלב שבור אנו שולחים להם תנחומים, כמאמר הגמרא: "אחינו המיוגעים המדוכאין באבל הזה… בעל נחמות ינחם אתכם, ברוך מנחם אבלים".
שבת שלום ובשורות טובות
דרור יהב
להצטרפות לסוכריה לשבת: https://chat.whatsapp.com/H4hGYrecFWn2xSpy6uznl1
