הצילום המצורף מדגים עד כמה מצבו של העם היהודי השתנה ב-100 השנים האחרונות. אז צעקו לנו "יהודים, לכו לפלסטינה!". בצילום רואים גרפיטי אנטישמי על חנות בבעלות יהודית באוסלו מ1941, שאומר: "פלסטינה קוראת לכל היהודים, אנחנו לא סובלים אותם יותר בנורווגיה!" ואילו היום צועקים לנו "יהודים, לכו מפלסטינה!"
במשך אלפיים שנות גלות, תמיד ידענו שיש לנו בית. אומנם הבית הזה היה סגור בפנינו, אבל מעולם לא ויתרנו עליו. התפללנו ואנחנו עדיין מתפללים שלוש פעמים ביום: "המחזיר שכינתו לציון" ו"שא נס לקבץ גלויותנו". בתפילות החגים ביקשנו: "קרב פזורינו מבין הגויים ונפוצותינו כנס מירכתי ארץ, והביאנו לציון עירך ברינה".
בפרשת השבוע אנחנו מוצאים דבר מדהים. באופן פלאי, בזמן שהקיום של כל העמים על אדמתם תלוי בכוחם הצבאי, המדיני והכלכלי, המצב של עם ישראל שונה לחלוטין. התורה כתבה כבר לפני אלפי שנים שקיומנו בארץ תלוי קודם כל במצבנו המוסרי, ובפרט בתחום המיני.
בפרשת השבוע מתוארים איסורי העריות, יחסי אישות שהתורה אסרה. גם בתוך המשפחה, אבל לא רק. באופן כללי, הביטוי "עריות" הורחב ומתייחס לכל ההתנהגות המיני הפסולה, ובעיקר ניאוף. נראה שה' מצפה מאיתנו לאיפוק, שליטה ביצרים ורמת קדושה גבוהה. והדרישה הזו מופנית לא לחבורת נזירים מתבודדים בהימלאיה, אלא לעם שלם! זהו בהחלט סטנדרט מוסרי גבוה ביותר.
מה שמעניין לא פחות הוא ההשלכה שיש להפרת האיסור על המשך הקיום שלנו בארץ. התורה מזהירה שאם לא נשמור את איסורי העריות ונתנהג בפריצות מינית כמו העמים שהיו כאן לפנינו, הארץ פשוט תפלוט אותנו: "אל תיטמאו בכל אלה, כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם… [אחרת,] ותיטמא הארץ ואפקוד עוונה עליה, ותקיא הארץ את יושביה".
מה הקשר בין איסורי עריות לבין חורבן הארץ?
אפשר לתת כמה הסברים. הראשון הוא טבעי. חטאי העריות מבטאים את רדיפת התענוגות, החיים הטובים והנהנתנות. אלה הנאות זמניות וחולפות, וכשתרבות כזו משתלטת על החברה, במיוחד בארץ עם כל כך הרבה אתגרים כמו שלנו, כושר העמידה שלנו נחלש. החברה מתחילה להתפורר, והצידוק להישאר בה נעלם. למה בעצם להמשיך לחיות כאן אם אפשר להשיג ויזת עבודה לקנדה? וכך חלק מהאנשים מקיאים את עצמם מהארץ מרצונם, וחלק אחר מאמצים תפיסה תבוסתנית שמובילה לכניעה לאומית ולגלות מרצון.
הסבר שני הוא הסבר רוחני. במדרש נאמר "ארץ ישראל אינה כשאר ארצות, אינה מקיימת עוברי עבירה" (מדרש ספרא). זו ארץ קדושה שעליה נאמר "תמיד עיני ה' אלוקיך בה". כשאנחנו מטמאים את הארץ ומתנהגים בצורה לא מתאימה לכללי ההתנהגות שבה, היא מרחיקה אותנו ממנה. כמו שבתאטרון או במשחק כדורגל יש כללי התנהגות שמי שלא שומר אותם מורחק החוצה, כך גם בארץ ישראל. המשמעות היא שבחו"ל אולי אפשר לחיות איך שרוצים, אבל בארץ זה לא יעבוד. ארץ ישראל דורשת סטנדרט יותר גבוה.
אני רוצה להציע גם הסבר שלישי.
כידוע, היהדות היא גם דת וגם לאום. בגלות, הזהות הלאומית שלנו הייתה חלשה ולא יכלה לבוא לידי ביטוי, ולכן שמרנו חזק על מצוות הדת. יום השואה שאותו נציין בשבוע הבא מציין את מה שקורה לעם שאין לו שום תחושה לאומית. ובאמת, פוגרומים, גירושים ובסוף גם שואה, דחפו אותנו בסוף להסתלק משם ולטפח תחושה לאומית. התנועה הציונית ביקשה להקים דמות של יהודי חדש, לוחם, גאה, לאומי. אלא שבמקביל היא אמרה שאין עוד צורך לקיים את המצוות, מספיק להיות בעלי רגש יהודי. כך למשל כשסבא שלי הגיע ממצרים לארץ, הוא הפסיק להניח תפילין. כשדוד שלי, בנו, שאל אותו למה, הוא ענה: "מצוות זה רק בשביל חוץ לארץ, שלא נשכח שאנחנו יהודים. כאן לא צריך".
אך זוהי טעות.
מתברר שכשאנחנו רק בעלי זהות לאומית חזקה אבל מתכחשים לזהות הדתית שלנו, זה גם לא עובד. כדי להיות יהודי שלם צריך גם וגם: גם לאומי וגם דתי. גם ציוני וגם אוניברסלי.
את היהודי הדתי הקיאו אומות העולם לפלסטינה. את היהודי הלאומי ארץ ישראל עלולה להקיא חזרה. אם לא נמצא את הדרך לטפח את שתיהן, קלקול הקיבה של העם היהודי לא ייפסק בקרוב.
שבת שלום
דרור יהב
הצטרפו לקבוצה שלי
