את הצד העברי של יציאת מצרים אנחנו מכירים היטב – אנו חוגגים אותו באירוע חגיגי המלווה בארבע כוסות יין, אוכלים את סמלי השיעבוד אך הפעם כבני מלכים. אבל מה עם הצד המצרי? התורה מתארת לנו בלקוניות מסוימת כיצד נחוותה בצד השני יציאתם ההמונית של מיליוני עבדים. את הפערים עלינו להשלים בעצמנו. אולם לשם כך ניעזר באחת התאוריות החברתיות החשובות של דורנו.
אחת התרומות הגדולות ביותר של דניאל כהנמן ועמוס טברסקי, שני כלכלנים ישראלים שפיתחו לראשונה את הכלכלה ההתנהגותית (כהנמן גם זכה בעקבות התאוריות הללו בפרס נובל), היא ההוכחה שבני האדם אינם רציונליים. אנחנו מוכנים לנסוע שעה בפקקים (ולשלם על הדלק) כדי להחזיר מוצר שגילינו שעולה עשרה שקלים פחות בחנות ליד הבית; להסתובב זמן רב בחיפוש חנייה ליד החנות בזמן שיכולנו כבר לחנות מעט רחוק יותר ולהגיע ברגל; לנסוע עם וייז דרך מאה רמזורים רק כדי לקצר שתי דקות נסיעה. הסיבה לכל אלה היא הגילוי המרעיש שבני האדם שונאים הפסד יותר משהם אוהבים רווח.
ביטוי מובהק של חוסר הרציונליות הזו הוא בתחושת החרטה, אותו רגש שלילי שנגרם כתוצאה מהפער בין מה שקיבלנו לבין מה שיכולנו לקבל. למרבה הפלא, מחקרים מראים שמי שהחמיץ הזדמנות אחת טובה, ייטה שלא לנצל גם הזדמנות שנייה אך פחות טובה, ולו רק כדי להימנע מתחושת חרטה. מי שהציעו לו כרטיסים להופעה בהנחה של 20% ולא קיבל את ההצעה, ייטה שלא לקנות אותם מאוחר יותר גם בהנחה של 10% – רק כדי שלא להתחרט. לכך מתלווה גם "אפקט ההוצאה האבודה": ככל שההשקעה שהשקענו בנושא מסוים גדולה יותר, כך יקשה עלינו לוותר עליו. אנחנו חושבים לעצמנו, "הרי כבר השקענו כל כך הרבה, עכשיו לוותר?…"
פרעה הוא הוכחה נהדרת לתיאוריה הזו. לאחר מכות קלות יחסית של דם, צפרדע וכינים, הוא עדיין יכול לשחרר את ישראל ולהימלט מגורל אכזרי יותר. אך פעם אחר פעם הוא מקשיח את ליבו ומסרב לעשות זאת. הוא הרי כבר שילם מחיר לא קטן, אז עכשיו לוותר?!… אבל ככל שעול המכות נהיה כבד, פרעה מתחיל להבין שבסופו של דבר הוא ייאלץ לשחרר את ישראל.
מכת בכורות, שבה המצרים משלמים את המחיר הכבד ביותר, מביאה אותו להכרה בדבר ההכרח לשחרר את ישראל, והוא מוותר על כל תביעותיו כשהוא אומר למשה ולאהרן: "קומו צאו מתוך עמי, גם אתם גם בני ישראל, ולכו עבדו את ה' כדברכם".
זמן קצר לאחר מכן נחשפת החרטה של פרעה. "ויוגד למלך מצרים כי ברח העם, ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם ויאמרו: מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו?" הוויתור על השליטה בבני ישראל היה קשה יותר מכפי שדמיין, והוא ממהר להשיבם. אבל הנסיון נכשל, ובסופו נותר פרעה לבד, מביט בכל פרשיו ומרכבותיו שוקעים במימיו הצלולים של ים סוף.
פרעה הוא סמל העקשנות הבלתי מתפשרת, שבסופו של דבר עולה לו במחיר כבד ביותר. עמו סובל, ילדיו מתים ומדינתו נהרסת. ובכל זאת הוא דבק בקשיחות ליבו ומסרב להפנים כי יש מי שמנהל את העולם – וזה אינו הוא. הוא לא מכיר בכך שכללי המשחק השתנו, ושמצרים – מדינה שהנציחה במשך אלפי שנים היררכיה תובענית קשוחה, שבה אין מקום לפרט ולחירות האישית – עומדת לשקוע.
אחת התובנות החשובות שעולות מתחום הכלכלה ההתנהגותית היא לא לעסוק בחרטה על העבר, רק בעתיד. חרטה על חלב שנשפך היא רגש חסר תועלת. היהדות דוגלת בתשובה – תהליך ריפוי שמעודד את האדם להתקדם הלאה לעבר עתיד טוב יותר, אך בשום אופן לא להיתקע במה שהיה. היהדות מעודדת את האדם לייקר כל פעולה קטנה שעשה, גם אם היא איננה מושלמת. לשמוח במה שיש, להכיר תודה על המעט.
פרופ' שלמה בן-עמי שימש כשר החוץ של ישראל בשנות שלטונו של אהוד ברק, במסגרת הסכמי קמפ דיויד. הוא סיפר כי המשלחת הישראלית מסרה הצעה לערבים, אך אלה סירבו. המשלחת הישראלית התכנסה שוב כדי לשפר את ההצעה, אך שוב נתקלה בסירוב. לאחר כמה פעמים באו הישראלים ואמרו: "תנו לנו את ההצעה הכי מרחיקת לכת מבחינתכם, וזה יהיה הבסיס למשא ומתן". באותו רגע, סיפר בן-עמי, נטשו הפלסטינים את הוועידה והלכו לארוז את המזוודות. לימים אמר כי באותו רגע התברר לו היחוד העמוק של עם ישראל: היהודים חלמו מאז ומעולם על ארץ ישראל בגבולות אברהם, אולם כשניתנה הצהרת החלוקה בכ"ט בנובמבר, למרות שהיה מדובר בארץ קטנה שגבולותיה קשים להגנה, רקדו יהודים ברחובות. מכיוון שבשטח המצומצם הזה אפשר היה להגשים את החלומות שלנו. והערבים? מרוב סרבנות, הם עדיין חולמים…
פרעה הוא אב הטיפוס של הסרבן המתחרט, למרות שעם ישראל הוא עקשן וקשה עורף לא פחות. מה ההבדל בינינו? העם היהודי בחר מאז ומעולם באופצייה השניה – לא להתחרט, רק ללכת הלאה – עד שנחצה את הים.
חג שמח,
דרור יהב
https://YouTube.com/k5r5v-ZzYqg
רוצים לקבל כל יום שישי סוכרייה? הצטרפו!
https://chat.whatsapp.com/H4hGYrecFWn2xSpy6uznl1
