המדרש מספר כי בלילה שלפני קבלת התורה, בני ישראל נרדמו ולא הצליחו להתעורר. אחרי 49 יום של ציפיה והכנה, הגיע הלילה האחרון והם פשוט לא קמו. הקב"ה רוצה לתת את התורה, ואף אחד לא מגיע… לזכר ה'פדיחה' הזו נקבע תיקון ליל שבועות, שבו ערים כל הלילה ועוסקים בתורה. מי שנכווה ברותחין, נזהר בפושרין…
לכאורה, המדרש מספר על רגע לא כל כך מזהיר בתולדות עמנו. אבל הרבי מלובביץ' הסתכל עליו בעין טובה. מה, התורה רוצה להעליב את עם ישראל? קשה להאמין. אין זאת אלא כי צריך לראות בשינה שלהם חלק מההכנה לקבלת התורה!
בני ישראל חשבו לעצמם: איך נוכל לקבל את התורה בצורה הכי נשגבת – עם הגוף, על כל המחשבות, הדמיונות והיצרים שלו, או עם הנשמה? ברור שהנשמה. כידוע, בלילה הנשמה חוזרת למקורה ועולה למעלה. ואם כן, מה יותר הגיוני מאשר ללכת לישון בליל מתן תורה, כדי לקבל אותה בבוקר בדרגה הגבוהה ביותר עם כל הנשמה?
למרות ההיגיון שבסברה זו, הקב"ה לא קיבל אותה. מכיון שהתורה לא ניתנה למלאכים, אלא לבני אדם. לא לנשמות, אלא לנשמות בתוך גוף. לא ליצורים מושלמים חסרי תאוות, אלא לבני אדם גשמיים שמתעלים ושולטים על היצר.
סיפר הרב שבתי סלבטיצקי: בחור צעיר נכנס פעם לרבי ושאל: "למה כל כך קשה לחזור בתשובה? למה אני נתקל כל הזמן בהפרעות, קשיים והתמודדויות?"
הרבי שאל אותו: "מה אתה הכי אוהב? מה ה"הובי" שלך?"
"אני אוהב אמנות, בעיקר ציור," הוא אמר.
"ואיזה צייר הכי אהוב עליך?"
"פיקאסו."
"ואיזה ציור של פיקאסו אתה הכי אוהב?", המשיך הרבי ושאל.
הבחור התחיל לתאר את הציור "השקיעה", הציור שהוא הכי אוהב בעולם. "בציור רואים חוף ים. השמש שוקעת, זוג ילדים משחקים בחול, זוג זקנים הולכים להם. השקיעה אומרת לי המון. יש לה המון משמעות. הסמליות של השמש שעכשיו שוקעת ומחר זורחת, הילדים שמשחקים ובכלל לא מתייחסים לזקנים שפוסעים לידם. דור הולך ודור בא. היא מעוררת בי המון רגשות".
"וכמה שווה התמונה?", שואל הרבי.
"בדיוק עכשיו מכרו את הציור במכירה פומבית ב"סותבי'ס" בשמונה מיליון דולר", עונה הבחור.
שואל אותו הרבי: "אם ליד פיקאסו, בזמן שהוא צייר את הציור, היה עומד מישהו עם מצלמה ופשוט מצלם את התמונה המרהיבה הזו, עם השקיעה, הילדים, הזקנים – מה לדעתך היה מדויק יותר? הציור של פיקאסו או הצילום?"
"ברור שהצילום", ענה הבחור.
"וכמה אתה חושב שהוא שווה?", המשיך הרבי להקשות, והבחור עונה מיד: "מוכרים גלויות כאלה בעשרים וחמישה סנט".
אומר לו הרבי: "תסביר לי, איך זה שעל הציור משלמים מיליוני דולרים, ועל התמונה בקושי עשרים וחמישה סנט?…"
הבחור נשאר בלי תשובה.
"אתה יודע למה?", אמר הרבי. "כי מצלמה לא יכולה לעשות שגיאות. היא מכונה, היא עובדת על אוטומט. אפשר גם לפתח את אותה תמונה מיליון פעם והיא תמיד תהיה זהה. ואילו בן אנוש יכול לעשות שגיאות וטעויות, והוא טועה. כשצייר מצייר, הוא משקיע את כל כולו בציור. הוא נותן את הרגשות, את המבט המיוחד שלו. אתה יכול לראות על הבד את הנפש ואת כל החוויות שהוא עבר, כי הוא שם את *עצמו* בתוך הציור. לכן יצירה שלו שווה שמונה מיליון דולר. אבל מצלמה היא בסך הכול רובוט. וכך להבדיל: מלאכים יש לקדוש ברוך הוא מיליארדים, אבל הם אף פעם לא טועים. הם לא יקרים כמו יהודי… התפילות שלהם לא שוות כמו תפילה של יהודי שאומר "הודו לה' קראו בשמו…"
והרבי סיים: "בכל פעם שאתה נכשל, אתה לומד שאתה בן אדם. אם פעם אחת לא הצלחת להתפלל כמו שצריך, אז בפעם הבאה תתאמץ והתפילה תהיה מעולה. הכישלון שלך, זה מה שמביא את האור!"
התורה לא באה לתקן את הרוח אלא את החומר. חיינו הם יצירת אמנות חד-פעמית, וכל מחשבה, דיבור ומעשה הם עוד משיחת מכחול בציור המופלא – והיקר מאוד בעיני ה' – של חיינו.
חג שמח ושבת שלום,
דרור יהב
https://www.youtube.com/watch?v=G9Ku_L4UmMQ
להצטרפות לסוכריה לשבת:https://chat.whatsapp.com/H4hGYrecFWn2xSpy6uznl1
