ראש השנה הוא אחד החגים האהובים עלי: תוקעים בשופר, אוכלים תפוח בדבש, יש תפילות מרגשות ומרוממות. יש רק בעיה אחת, שכל הדברים האלה לא כתובים בתורה. אפילו הרעיון שזהו ראש השנה…
בתורה נאמר על היום הזה רק דבר אחד – "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ; יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם".
זהו, "יום תרועה" – ושום מילה נוספת. (בספר ויקרא נאמר "זכרון תרועה", אבל בגדול זה אותו רעיון).
חז"ל למדו שראש השנה הוא יום שבו אנו ממליכים את הקב"ה, ובמה? בשופר.
ואכן החל מראש השנה ועד תפילת נעילה בסוף יום הכיפורים, מוסיפים בתפילה מספר תוספות שלא קיימות בשאר השנה. שתי הבולטות שבהן הן החלפת המילים "האל הקדוש" ב"המלך הקדוש", והמילים "מלך אוהב צדקה ומשפט" ב"המלך המשפט".
אבל איך הגיעו מאותו "יום תרועה" ליום המלכה? ולמה דווקא בשופר?
טוב, אתם כבר יודעים שאלה לא סתם שאלות תאורטיות… יש כאן מסר ענק שאפשר לקחת לכל השנה.
ראש השנה הוא חידוש שקשה לנו להבין את משמעותו. בעולם העתיק שלטו אימפריות גדולות כמו אשור, בבל ופרס. המלך של אותן אימפריות היה נחשב כאל, ולכן רבים מהציורים והפסלים של אותם מלכים נמצאו דווקא במקדשים. פולחן המלך היה חלק מהפולחן הדתי.
היהדות מתנגדת לרעיון הזה בצורה עמוקה. נכון, אלוהים מתגלה בהיסטוריה. מלכים ושליטים יכולים לעשות דברים גדולים, אבל בסופו של דבר הם רק כלי שרת בידיו של מלך מלכי המלכים, הקב"ה. הרעיון של עם שלם שממליך את אלוהים בא להזכיר לנו לכל השנה שאנחנו נמצאים אך ורק בידיו של בורא עולם, ולא בידיו של מלך בשר ודם.
אז למה באמת תוקעים בשופר ולא, למשל, בחצוצרה?
חז"ל למדו את זה משנת היובל, שמתרחשת כל חמישים שנה עם סיומם של שבעה מחזורי שנת שמיטה, כלומר שבע כפול שבע. בשנת היובל קורים כמה דברים חשובים: כל החובות הכספיים מתבטלים, האדמות חוזרות לבעליהן המקוריים, וכל העבדים שבים אל משפחותיהם. "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ… וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ".
השחרור מתבצע בפועל רק אחרי שתוקעים בשופר ביום הכיפורים: "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם".
השופר של שנת היובל הוא בעצם קריאה של חירות, שמסמלת שבני אדם לא נשארים עבדים לנצח.
שופר – מלשון שפופרת, כלי חלול, בא להזכיר לנו שהאדם הוא צינור להשפעה אלוקית. ומאחר וכולנו צינורות כאלה, לאף אחד אין רשות לשלוט לחלוטין על זולתו או לדכא אותו. למה? כי אין עוד מלבדו.
וזה המסר האדיר של השופר: הדרך להיות חופשי מחרדות, מפחדים, מחששות, מכאבים, מהרצון למצוא חן, מהחנפנות, ה"מה יגידו" ו"איך זה ייראה", הדרך להשתחרר מכל המשברים האלה עוברת בדבר אחד בלבד – מי שמקבל על עצמו להיות עבד של הקב"ה, לא יכול להיות עבד של שום אדם אחר.
מסופר על החסיד ר' מנדל פוטרפאס שנכלא ברוסיה הסובייטית על הפצת יהדות. מיד בתחילת מאסרו הוא החליט לא לתת לרוחו להישבר ולהישאר תמיד בתנועה של שמחה. כבר ביום הראשון לשהותו במחנה העבודה בסיביר, כשעמד לראיון קבלה בפני פקידי המחנה, הצהיר שהוא אינו מתכוון לעבוד בשבת. פשוט לא!
הוא לא תירץ זאת בכך שהוא חולה או בהסבר אחר, אלא אמר את הדברים כפי שהם: אני יהודי, אסור לי לעבוד בשבת. נקודה.
כמובן שהפקידים לא קיבלו ב'הבנה גדולה' את עמדתו הנחרצת של ר' מנדל, ומיהרו להבהיר לו מהי המשמעות של אי-ציות להוראות במחנה עבודה קומוניסטי. בדרך כלל, לא היו צריכים להרחיב הרבה לפני שהאסיר הבין במה מדובר…
אבל ר' מנדל לא ויתר. למשמע האיומים של הפקידים הוא הודיע להם נחרצות – "אתם יכולים להתעלל בי, אפילו להרוג אותי. אני בשבת לא עובד, ויהי מה!".
הפקידים נדהמו למראה התוקף בו הציג את דעתו ועמדתו האיתנה, ולמרבה הפלא – החליטו להשלים עם הודעתו ולאפשר לו שלא לעבוד בשבת. וכך היה: במשך שבע-עשרה שנות מאסר בסיביר, ר' מנדל לא עבד בשבת!
ראש השנה הוא הזמן להמליך עלינו את בורא עולם, ובכך להשתחרר מכל ה'מלכים' האחרים…
מאחל לכל קוראי הסוכרייה שבת שלום, כתיבה וחתימה טובה, ושנה טובה ומתוקה,
"שים שלום בארץ"
שלכם דרור יהב
להצטרפות לסוכרייה לשבת
