יוקר המחיה עולה, המשכנתא מתייקרת ורבים רבים נלחמים לסגור את החודש.
מה עושים?
בדיוק ההיפך ממה שנראה הגיוני.

הנה אתגר של עברית. מה משותף למילים הבאות:

    1. תרומה
    2. אזכרה
    3. למרכז
    4. התמקצע
    5. אכזבה
    6. מתכנת
    7. תפקוד

קחו שניה ותחשבו…. למרות שהסיכוי שמישהו באמת יידע לדעתי, נמוך.

תשובה:
כל המילים האלה מבוססות על *שורש תנייני* (שניוני).
ובעברית…
כידוע, בשפתנו האהובה כל פועל מבוסס על שורש בן שלוש אותיות (או שתי אותיות, במקרים מסוימים).
למשל, המילה נתינה מבוססת על השורש נ.ת.נ, המילה אוכל באה משורש א.כ.ל, וכן על זה הדרך.
שורש שניוני אומר שמילה שוצרה משורש מסוים, ואז המילה הזו עצמה הפכה לשורש.
דוגמאות –
המילה אבטחה נולדה מהשורש ב.ט.ח, ואז היא עצמה הפכה לשורש, וכך נוצרו מילים כמו איבטח, מאבטח וכו'.
המילה אזכרה באה מהשורש ז.כ.ר, ואז הפכה למילה בפני עצמה שממנה נגזרו מילים אחרות – לאזכר, איזכור וכו'.
המילה תכנית באה מהשורש ת.כ.ן, ואז הפכה לשורש בפני עצמו שממנה נולדו מילים כמו מתכנת, תיכנתו וכו'.

גם המילה "תרומה", שם הפרשה השבוע, היא מילה שניונית.
מצוות התרומה המקראית מדברת על נתינת חלק מיבול השדה לכוהנים.
היא נגזרה מהשורש ר.ו.ם, להרים – "כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לה'" (במדבר יח).
באופן מעשי, פשוט מרימים חלק מהתבואה ומוציאים מהערימה, וכך נולדה מילה חדשה: "תרומה".
עד שהיא הפכה לשורש בפני עצמו. יפה, נכון?

בעקבות זאת, היום המילה תרומה קיבלה משמעות חדשה – נתינה.
מצוות הצדקה היא אחת המצוות הגדולות ביותר בתורה.
"לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן…".
חכמים למדו שכל אדם מצווה לתת מעשר כספים מכל ההכנסות שמגיעות אליו, למטרות פילנתרופיות שונות כגון תמיכה בלימוד תורה, משפחות נזקקות, סיוע לחולים וכל מטרה ערכית ראויה אחרת.
כידוע, בדרך העולם כאשר אדם נותן, נשאר לו פחות. אך חכמינו למדו מהפסוק "עשר תעשר" שמי שמפריש מעשר כספים זוכה לעשירות ("עשר כדי שתתעשר"). ולא עוד, אלא שבניגוד לכל המצוות האחרות שעליהן נאמר "לא תנסו את ה' אלוקיכם", על מצוות צדקה נאמר בפירוש "ובחנוני נא בזאת" – אינכם מאמינים שבזכות הצדקה יבוא לכם שפע? שואל הקב"ה. אין בעיה, תנס אותי…

אז איך בדיוק פועל הקטע הזה עם המעשר?
כותב "ספר החינוך" (סוף המאה ה-13):

ואל יעלה בלבו עצה לומר 'איך אחסר ממוני ליתנו לעניים?', כי יש לו לדעת שאין הממון שלו, אלא פקדון לעשות בו רצון המפקיד… כי הדבר בדוק ומנוסה כי בשביל הצדקה שנותן לא יחסר לו אלא אדרבה, תוסיף לו עושר וכבוד.

כאן מתברר כלל הזהב – יש טעות נפוצה, לחשוב שהכסף שלי. אך זה לא נכון. הכסף הוא של בורא עולם, "לי הכסף ולי הזהב נאום ה'". הכסף אצלנו כפיקדון, וכשמשתמשים בו בהתאם לרצון בעליו האמיתיים, הרי שהוא הולך וגדל…
מי שנותן יותר, מקבל יותר.
הלוואי שנזכור תמיד.
שבת שלום
דרור יהב

להצטרפות לסוכרייה לשבת

 

 

Print Friendly, PDF & Email