עולם הפרסום גילה מזמן שקישור בין פרזנטור אהוד ושיר אהוב למוצר שהם מוכרים מגדיל את המכירות.
פרסומות כאלה מנצלות את העובדה שיש לנו קשר רגשי אל השיר וזכרון שקשור אליו ("הגבינה עם הבית", למשל), ומשליכים אותו על המוצר.
באופן פשוט למדי נוצרת משוואה: אוהב את השיר = אוהב את המוצר.
איך אני יודע שזה נכון?
כי אחרת לא היו שופכים מיליונים על פרסומות כאלה.
הרעיון של אסוציאציה לזיכרון קיים, נמצא הרבה במקרא.
את "שפת הצלצולים" למדתי ממורי ר' בנימין רוזנצוייג, ה' ישלח לו רפואה שלמה בקרוב בתוך שאר חולי עמו ישראל.
היא אומרת שבתנ"ך נמצאים רמזים צליליים, שימוש במטבעות לשון ושברי פסוקים שלקוחים ממקומות אחרים.
כשהקורא הבקיא קורא את הטקסט, הוא מיד מקבל "פלשבק" לסיפור תנ"כי אחר.
לא תמיד עוצרים לחשוב על כך, אבל המקרא מנסה להעביר בכך מסר.
במגילת אסתר הדברים נכונים במיוחד, כיוון שכותבי המגילה לא יכלו לכתוב את כל מה שהם רצו.
הם חיו תחת שלטון של מלך ריכוזי שלא סבל חופש דעות, ולכן נאלצו "להחביא" את המסרים האמיתיים שרצו להביע.
השאלה שננסה להבין היום קשורה לדמותו של מרדכי היהודי.
כזכור, מרדכי היהודי שימש כשר, "סנאטור" בשפת ימינו, בחצר מלך פרס.
ראש הפרלמנט, שכיהן גם כשר הבכיר ביותר, שמו היה המן. הוא צבר כוח רב בחצר המלך ודרש מכולם לכבד אותו, עד כדי כריעה והשתחוות בכל פעם שהוא נכנס.
אך מרדכי לא הסכים. הדבר עמד בניגוד לכל צווי מצפונו ודתו.
כמו שאמר פעם מנחם בגין ליהודי שביקש לנשק לו את הרגל לאחר שעשה עבורו מעשה חסד, "יהודי כורע ברך רק לפני הקב"ה".
המגילה מתארת כך את סירובו של מרדכי להשתחוות:
"ויאמרו עבדי המלך אשר בשער המלך למרדכי, מדוע אתה עובר את מצות המלך? ויהי כאומרם אליו יום ויום, ולא שמע אליהם".
מרדכי אפילו לא קם ולא זע, הוא ממש החזיק את עצמו לא לזוז כדי שלא להראות אפילו צל-צילו של כבוד להמן.
כשהמן ראה זאת, הוא התרתח.
אך לכעס של ראש השרים באימפריה הגדולה בעולם יש השלכות לא פשוטות: "ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו, כי הגידו לו את עם מרדכי. ויבקש המן להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשוורוש עם מרדכי".
המן הבין שמה שגרם למרדכי לא להשתחוות לא היה הגאווה הפרטית שלו, אלא הגאווה הלאומית והדתית כיהודי. לכן הוא החליט למחות ח"ו את כל עם ישראל.
האם מרדכי נהג נכון?
כיצד צריך להתייחס אליו – כקיצוני שסירובו העיקש כמעט גרם כליה על עמו, או כאדם ערכי שנהג באחריות?
מגילת אסתר לא מביעה שום עמדה רשמית בעניין, היא רק מספרת סיפור.
אך הדבר נכון רק ברובד החיצוני, כי ב"שפת הצלצולים" היא בהחלט מביעה עמדה.
הפסוק המתאר את אי-הכריעה של מרדכי מצלצל מוכר. הוא זורק אותנו הרחק לאחור, אל סיפורו של יוסף הצדיק שעמד בגבורה בניסיונות הפיתוי של אשת פוטיפר.
"ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף ותאמר 'שכבה עמי'. וימאן ויאמר… 'איך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לא־לוהים?' ויהי כדברה אל יוסף יום יום, ולא שמע אליה".
שמתם לב?
"ויהי כדברה אל יוסף יום יום, ולא שמע אליה"
מול
"ויהי כאומרם אליו יום ויום, ולא שמע אליהם".
כמעט מילה במילה.
אפשר היה לתאר את מעשיו של מרדכי במגוון צורות, אך מגילת אסתר רוצה להעביר לנו מסר מובלע בבחירת המילים הללו דווקא.
יוסף ראוי להערצה על סירובו להתפתות לאשת פוטיפר. לכן הוא נקרא "יוסף הצדיק"!
בדבריו הוא מציג זאת ככפיות טובה כלפיו אדוניו, ושנית – כפיות טובה וחטא חמור כלפי אלוהים.
מבין השורות מרמזת לנו המגילה, שכמו שהעקשנות של יוסף ראויה להערצה כך גם העקשנות של מרדכי.
וכמו בסיפור של יוסף, שהושלך לבור וסיים בתור מלך מצרים הלבוש רביד זהב,
גם מרדכי מתכסה תחילה שק ואפר אך בסוף זוכה להיות המשנה למלך פרס, לבוש בגדי בוץ וארגמן.
התנ"ך מרמז שהגאווה של מרדכי הייתה דבר ראוי ונכון.
ואולי יש בכך עוד מסר, רלוונטי מתמיד:
גם יוסף וגם מרדכי היו שרים בכירים – אך בחצרו של מלך זר, שכעבור זמן ביקש לחסל את עמם.
שניהם עלו לגדולה אך נותרו בגלות, ולא זכו לעלות לארץ ישראל.
ואולי בהשוואה הזו התנ"ך מעביר ביקורת מרומזת, שעם כל הכבוד למעמד שאתה צובר בחו"ל – המקום האמיתי של יהודים הוא רק בארץ.
שבת שלום
דרור יהב
להצטרפות לסוכריה לשבת