בדרך כלל הדרשנים מנסים להימנע מלדבר על פרשת השבוע. יותר נוח להם. לעסוק בענייני השעה: חודש ניסן, פסח או יום העצמאות (בשנה לא מעוברת). והסיבה היא… שאין להם הרבה מה להגיד עליה. הפרשה מורכבת מהמון הלכות צרעת, סימני טומאה וטהרה שמופיעים בגוף, בבגדים ובבתים בכל מיני אופנים, איך הכהן יודע מתי לטמא ומתי לטהר. נראה קצת משעמם…
אלא אם…
משנים את המבט וחובשים על העיניים משקפיים אחרים.
תראו, מה זו בעצם תורה?
בתור ספר היסטוריה היא לא כל כך מדויקת, וחוץ מזה יש לנו כלל ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה", אז איך בדיוק אנחנו אמורים לדעת מה קרה ומתי?
גם בתור ספר מדעים היא לא מי יודע מה. היא מתארת את כל בריאת הקוסמוס בכמה משפטים, וזהו זה, ואילו לבניית המשכן היא מקדישה מאות פסוקים…
יש בה רק מעט שירה, והסיפורים שלה לא מספיק דרמטיים. ובתור ספר חוקים – נו, באמת. לך תנסה להבין מה זה אומר "שמור את יום השבת לקדשו". לא כל כך ברור…
אז אם כל זה היא לא, מה היא כן?
שער.
שער ?
שער.
שער אל עולם שמעבר, אל מימד שאיננו מכירים. אל מציאות שאין בה חלל וזמן, לא כמות ולא חומר. הוויה שמעבר להוויה. זו מפת דרכים שמוליכה אל אוצר שהאנושות בכלל לא יודעת שהיא מחפשת…
רק למתי מעט יש מקרא למפה הזו. רבים מסתכלים בה אבל. לא מבינים. כלל מה כתוב בה. קצת כמו מי שמנסה לקרוא מפת קוד צבאית ולא מבין את הקודים ("ציר בוגרבו?!"). כשהמקרא שגוי, כל הדרך משתבשת. ועל כך אמרו חכמינו, "זכה – נעשית לו סם חיים, לא זכה – נעשית לו סם המוות". העומק של התורה הוא חומר חזק, שיכול להרים אותך הכי גבוה או, חלילה, לגמור אותך סופית. צריך הדרכה צמודה, סיבולת ורצון חזק. אבל מי שלא מפסיק לחפש – בסוף מוצא.
שבת שלום!
להצטרפות לקבלת סוכרייה לשבת כל יום שישי:
https://chat.whatsapp.com/H4hGYrecFWn2xSpy6uznl1
