פרנקלין דלנו רוזוולט (FDR) נחשב לאחד הנשיאים הטובים בתולדות ארצות הברית.
הוא חילץ את ארה"ב מתקופת "השפל הגדול" שאיים לרסק אותה מבחינה כלכלית,
והיה אדריכל הנצחון במלחמת העולם השניה על יפן וגרמניה,
שהפך את אמריקה למעצמה עולמית.
רוזוולט היה גאון,
אך הגאונות שלו היתה קודם כל יכולתו לבנות סביבו צוות אישי בלתי רגיל.
כשהיה שר הצי, מינה לעוזר אישי את לואי האו (Howe),
עיתונאי ידוע באותם ימים.
כבר במפגש הראשון שלו עם רוזוולט נסחף אחריו האו,
ומאז החליט להקדיש את לו את חייו, כפשוטו.
במשך 25 שנה הם לא נפרדו ליותר מיום או יומיים.
האו השלים את רוזוולט הלבבי והאופטימיסט בכך שהיה קשוח וציני,
וכל פעם שרוזוולט סטה מדרכו, הוא העמיד אותו במקום.
כפי שכתבה דוריס גודווין בספרה 'מנהיגות בעתות סערה',
"בדרך כלל נשאר האו מאחורי הקלעים, הניח לרוזוולט לקבל את מלוא ההכרה בהצלחות והיה נכון לקבל עליו את האשמה כאשר העניינים השתבשו".
"הניח לרוזוולט לקבל את מלוא ההכרה בהצלחות"?
אנחנו מעריצים את המנהיגים הגדולים – מדינאים, יזמים, אנשי רוח –
אבל לא פעם שוכחים שגדלותם באה להם בזכות "הצוות",
אותם אנשים שתמכו בהם, עודדו אותם והתמסרו להם.
אלה ש'שוכבים בשבילם על הגדר'.
ללא לואי האו, ספק אם היינו שומעים על רוזוולט.
ללא רבי חיים ויטאל, ספק אם היינו שומעים על האר"י הקדוש.
ללא רבי נתן מנמירוב, יתכן ולא היינו יודעים על גדלותו של רבי נחמן מברסלב.
המשותף לאנשים מסוג זה הוא יכולתם המזהירה לא לעמוד במרכז הבמה.
הם "הניחו להם לקבל את מלוא ההכרה בהצלחות",
למרות שלהם עצמם היה חלק לא קטן בכך.
הם זכרו כל הזמן שלא הם העניין,
אלה 'העניין' הוא העניין.
זה בדיוק כוחו של יצחק אבינו, אולי האב הפחות מוערך מבין האבות.
אברהם נחשב למאמין הראשון,
שכמו מגלה ארצות לא נודעות עמד בגבורה מול הסכנות באפלה ובחוסר ידיעה.
יעקב הוא האב המייסד של האומה,
שהפך את המשפחה הקטנה לעם של ממש.
ויצחק? ליצחק כביכול אין יחוד משל עצמו.
הוא חופר את בארות אביו שנסתמו, ואפילו קורא להן באותם שמות.
הוא יורד לממלכת גרר, כמו אביו, וחוזר על אותה טקטיקה נושנה שלמד ממנו.
יצחק אינו יוצר; הוא מחקה.
אך כאן בדיוק מתגלה גדולתו.
ללא חוליית הביניים הזו, בין אברהם ליעקב, היתה נקטעת השרשרת.
יש אנשים שמבינים כי תפקידם אינו לייצר משהו חדש אלא לשמר את הקיים,
להמשיך את שלשלת המסירה שהחלה על מנת שתהפוך לדבר של ממש.
לצורך כך, הם מתמסרים בכל כוחם –
מוותרים על רצונות ושאיפות אישיות ופועלים לקידום הרעיון,
גם אם הם עצמם אינם עומדים בקדמת הבמה.
זו עבודה שחורה וסיזיפית, אך בזכותם צומחים המנהיגים הגדולים.
מסופר על הבעל שם טוב שהיה מתפלל באריכות, וכל אנשי המניין היו מחכים לו.
פעם אחת הם החליטו לצאת לפני שסיים את התפילה,
והנה ראו שכעבור כמה דקות הוא כבר הצטרף אליהם.
התפלאו ושאלו, מדוע סיימת מוקדם היום?
ענה להם הבעל שם טוב: בתפילתי אני עולה לעולמות עליונים רק משום שיש לי סולם שנושא אותי למעלה.
הסולם הזה – הוא אתם.
אולי נדמה לכם שלנוכחותם אין משמעות, אך היא זו שמרימה אותי.
וכשיצאתם, הסתלק גם הסולם אל השמיים.
שבת שלום
דרור יהב
הצטרפו לקבלת סוכרייה לשבת!
