גורלו של איגוד האופניים האנגלי השתנה לחלוטין יום אחד בשנת 2003. לאחר שנים של ביצועים נמוכים מצד הרוכבים האנגלים – נמוכים כל כך עד שאחד מיצרני האופניים הגדולים סירב שהם ישתמשו באופניים מתוצרתו, כדי לא לגרום לעצמו יחסי ציבור גרועים – שכר האיגוד מנהל מקצועי חדש בשם ברייספולד.
ברייספולד האמין בגישה שנקראת "הצטברות של הישגים זעירים", שאמרה שאם מפרקים את הרכיבה לגורמים קטנים ומשפרים כל אחד מהם באחוז אחד, ניתן ליצור שיפור מצטבר משמעותי מאוד.
אמר ועשה: הוא והצוות שלו עיצבו מחדש את מושבי האופניים כדי שיהיו קצת יותר נוחים; מרחו אלכוהול על הצמיגים כדי לשפר קצת את האחיזה בשטח; רכשו מכנסי רכיבה מחממים כדי להעלות קצת את טמפרטורת השרירים של הרוכבים; חיפשו את ג'ל העיסוי שמביא להתאוששות קצת יותר מהירה מכאבי שרירים תפוסים; שכרו רופא שילמד את הרוכבים איך לרחוץ את הידיים נכון, כדי להקטין בקצת את החשש שיצטננו.
בקיצור, הרבה דברים, אבל "קצת".
חמש שנים לאחר מכן, ברייספולד והנבחרת האנגלית זכו באולימפיאדת בייג'ינג (2008) ב־60% מכלל מדליות הזהב בתחום האופניים. ארבע שנים מאוחר יותר, באולימפיאדת לונדון, הם שברו תשעה שיאים אולימפיים ושבעה שיאים עולמיים. בשנים הבאות זכו חברי הקבוצה האנגלית בטור-דה-פראנס במשך חמש שנים מתוך שש.
איך דבר כזה יכול להתרחש?
פרשת השבוע מספרת כי יעקב היה "אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים". חז"ל דרשו שהאוהלים הללו סימלו את העובדה שהוא למד אצל חכמי הדור, "אוהלו של שם ואוהלו של עבר".
זה מעניין: אברהם הסבא "יושב פתח האוהל", ויעקב הנכד כבר יושב "פול טיים" בתוך האוהל. איך עושים קפיצה כזו תוך שני דורות?
התורה מרמזת שהתשובה טמונה כנראה ב"פתח האוהל".
בריינספלד, מנהל קבוצת האופניים, לא המציא את השיטה – היה זה אברהם שפיתח את גישת השיפורים הזעירים. הוא הבין שעל מנת לעודד אנשים לשנות את חייהם, אי אפשר לנקוט בגישת "הכול או כלום". המפתח טמון בהטמעת שינויים קטנים-קטנים, במאמץ קטן ככל האפשר. לכן המדרש מסביר שאברהם הציע לאנשים אוכל ושתייה, ורק ביקש מהם לברך בסוף.
ג'יימס קליר בספרו 'הרגלים אטומיים' קרא לזה "שינויים קטנים, תוצאות גדולות", והסביר שלפי "חוק המאמץ המינימלי" רק כאשר אנו מפחיתים את למינימום את המאמץ הנדרש לנו כדי להטמיע הרגל חדש, אנו יכולים להתמיד בו לאורך זמן.
אני פוגש הרבה אנשים שרוצים להתקרב ליהדות, אבל לא פעם הם נכנסים מהר מדי ומקבלים על עצמם יותר מדי. שמירת שבת היא דוגמה מצוינת: הכרתי פעם בחור מתוק שהתעוררות פנימית הביאה אותו לרצות לשמור שבת, וכמו כל דבר בחייו הוא עשה זאת 'עד הסוף'. הוא התחיל להגיע לכל התפילות הארוכות בבית הכנסת, הפסיק את כל הפעילויות הרגילות שלו וקיבל על עצמו בבת אחת עולם שלם של מצוות ואיסורים. למרות שהזהרתי אותו, הוא סירב לשמוע שזו אינה דרך נכונה. זה החזיק מעמד שלושה חודשים, ולאחר מכן הוא נשבר, חזר לחייו הקודמים, וכל ההתעוררות הרוחנית פרחה לה.
הסוד שלימד אברהם הוא שהדרך הנכונה לעשות שינויים בחיים – בין אם באכילה, בהרגלים אישיים או בתחום הקדושה – היא באמצעים קטנים ובלתי מורגשים. דוגמה לכך היא חבר שלי, שהחליט גם הוא שהוא רוצה להתחיל לשמור שבת, אבל הוא בחכמתו לא מיהר מדי.
הוא התחיל במשהו קטן-קטן: לכבות את הרדיו באוטו, כשהיה נוסע בשבת… בכך הסתכמה שמירת השבת שלו, אבל הוא התמיד כמה חודשים, ואז קיבל על עצמו עוד משהו קטן: לא להיכנס הביתה בשער החשמלי, אלא רק בשער שנפתח ידנית. וכך בהדרגה הוא הוסיף עוד משהו ועוד משהו, קטן ובלתי מפריע, עד שהצליח לשמור שבת במלואה.
זה הסוד של "פתח האוהל" שלימד אברהם – תמיד תתחיל בפתח, בדברים הקטנים שמצריכים אנרגיה מינימלית. אבל השינויים האלה מצטברים בהדרגה בלי ששמים לב, עד שהם הופכים לזרם גדול ויציב.
שבת שלום!
דרור יהב
להצטרפות לקבוצת סוכרייה לשבת
