ב-23 באוקטובר 1973 הגיע צה"ל להישג המבצעי החשוב ביותר שלו במלחמת יום הכיפורים: כיתור הארמיה השלישית בדרום תעלת סואץ. ישראל הצליחה לנתק כ-30 אלף חיילים מצריים מקווי האספקה שלהם, והפכה אותם לתלויים בחסדיה של ישראל. זו הייתה השפלה גדולה עבורם ולכן המצרים, האמריקאים והרוסים הפעילו לחץ עצום על ישראל שתיסוג חזרה לאחור, ותוותר על ההישג החשוב שלה. ישראל נדרשה להתיר מעבר של משלוחים הומניטריים לקיום השוטף של הדיוויזיה, אבל גולדה התעקשה שלא יועבר גרם אחד של מזון עד שיוחזרו כל החיילים השבויים.
בתחילת נובמבר 1973 נסעה גולדה לוושינגטון עם תוכנית משלה איך לפתור את המצב, היא הבהירה חד־משמעית כי חרף כל הלחצים ותרחישי האימה שהוצגו בפניה על כך שישראל תאבד את תמיכתה של ארה"ב, היא אינה נסוגה מדרישותיה. קיסינג'ר, שר החוץ האמריקאי, סיכם את הפגישה המתוחה: "העמדה שלך היא חסרת סיכוי, אבל לא בלתי הגיונית. אני אציג אותה לנשיא מצרים בצורה משכנעת, אבל אינני ערב לתוצאות". למען האמת קיסינג'ר לא ראה שום סיכוי שמצרים תקבל את ההצעה המינימלית של ישראל, ואולם בניגוד לציפיות, כשהוא הציג את הצעתה של גולדה בקהיר, הוא נדהם לגלות כי סאדאת מקבל אותה ללא התמקחות.
גולדה צדקה.
פרשת השבוע מספרת על שני האחים, עשו "איש יודע ציד, איש שדה", ויעקב – "איש תם יושב אוהלים".
עשיו הוא לוחם טוב, אבל גם מבין איך העולם חושב, מכיר את הרשתות, יודע לנהל תעמולה וגם לרמות כשצריך כדי לתמרן את העולם לצידו. יעקב הוא למדן אינטלקטואל, לא מתעניין בעולם שבחוץ ואפילו קצת בז לכל ההמוניות הזו.
כשיצחק רוצה לברך את עשיו, רבקה קולטת את האירוע וקוראת ליעקב להתחזות אליו.
יעקב נרתע, "ויאמר יעקב אל רבקה אמו: הן עשו אחי איש שער ואנכי איש חלק". איך את מעלה על דעתך דבר כזה, הרי אנחנו כל כך שונים, אבא ישר ירגיש בהבדל.
רבקה מציעה פתרון: אתה תתחפש לעשיו, תשים על עצמך עורות של עיזים וכך תדיף את ריחו של עשיו ותהיה שעיר כמוהו.
ליעקב קשה עם זה, זה לא טבעי לו בכלל, אבל בסוף הוא מסכים.
כשהוא מגיע לפני אביו, יצחק באמת מרגיש בהבדל, שלוש פעמים הוא שואל אותו "האתה זה בני עשיו?", ממשש אותו כדי להיות בטוח. "הקול קול יעקב, והידיים ידי עשיו!"
כשהוא שואל אותו מי הוא יעקב מתחמק, מוצא כל מיני דרכים מסובכות להישאר נאמן לאמת, אבל רק כשהוא מצליח לענות בלי להתבלבל "כן, אני עשיו!" יצחק מסכים לברך אותו.
הסיפור הזה הרבה יותר עמוק ממה שהוא נראה, הסיפור של ויעקב ועשיו הוא הסיפור של עם ישראל ואומות העולם.
יצחק צריך להחליט מי יקבל את הברכה להשפיע על העולם, הוא יודע שעשיו בחור בעייתי אבל הוא לפחות מבין איך העולם עובד ואיך לדבר איתו, בעוד שיעקב די מרוכז בעולם הפנימי שלו ומדבר בעיקר את השפה של עצמו. זה לא דבר רע, אבל פחות רלוונטי כשאתה רוצה להשפיע על מסות של אנשים. כדי לשלוט צריך לדעת להתנהג לפעמים באכזריות, לאיים, לנצל חולשות ואינטרסים.
המבחן של יעקב הוא להתאים את עצמו למה שנדרש ממנו, להיות מסוגל להתחפש ולהתנהג בצורה שלא תמיד טבעית לו. יצחק חייב לדעת שיעקב מסוגל להתנהג כמו עשיו, ורק כשיעקב מצליח לדבר את השפה ה"עשווית" הוא מקבל את הברכה.
"עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי", כתב הרב קוק. במשך אלפיים שנה לעם ישראל לא הייתה מדיניות חוץ, תכסיסי דיפלומטיה, בטחון לאומי. הכי קל לא להתלכלך עם אינטרסים ולחצים, לא להפעיל כוח ולהישאר מוסריים. היינו אומה של קהילות והשארנו את הפוליטיקה לעשיו כמשהו שצריך לסתום את האף לידו.
אבל מאז הקמת המדינה האומה הישראלית נדרשת לעטות את בגדי עשיו, לדבר עם האומות בשפת הכוח, לנהוג בתכסיסי מלחמה ולהשתמש בכל הכישרון והחוכמה היהודית כדי ללחוץ על האומות לעמוד לצידנו. בדיוק כמו שגולדה עשתה.
ובכל זאת בפנים אנחנו נשארים תמיד יעקב, עם של חפצי חיים שלא באמת אוהבים את כל הדיפלומטיה הזו, עם הספר ששואף לשלום, טובה וברכה, חיים חן וחסד ורחמים, שיבואו עלינו בעזרת השם במהרה ממש.
שבת שלום
דרור יהב
נהניתם? הצטרפו לקבוצה שלי.
