אני רוצה לספר על נס קטנטן שקרה לנו לא מזמן.
ביום חמישי בערב בתי היקרה נסעה ברכבת לירושלים עם חברותיה, הוציאה את הארנק ו… שכחה אותו שם. גילינו זאת רק בבית, בשעת לילה מאוחרת.
אההמ… איזה עצבים. ברכבת ישראל כבר לא עונים, ומענה אנושי יהיה רק ביום ראשון. כבר השלמנו עם הצורך לקחת חצי יום חופש ולנסוע לאיזה משרד דלוח כדי לחפש את הארנק, במקרה הטוב.
למחרת בבוקר אשתי קיבלה טלפון מאמא של אחת החברות לכיתה.
"תגידי, יכול להיות שהבת שלך איבדה ארנק אתמול?"
כן!!! איך ידעת?
"בן של חברים מצא אותו ברכבת. הוא פירסם את זה בפייסבוק, וממש *במקרה* נכנסתי וראיתי. אנחנו בדיוק פוגשים אותם, אז נוכל להביא לה את לבית הספר בשבוע הבא".
וואו! מה הסיכוי?
הרגשתי כאילו קיבלנו נשיקה מבורא עולם. אבל בתוכי עלה קול ספקני-עמלקי: מה אתה כל כך מתרגש? בסך הכול צירוף מקרים. וכמה אנשים איבדו ארנק ולא מצאו אותו? אז היה לכם מזל, זה הכול…
תשובה לשאלה הזאת נמצאת בפסוק בסוף הפרשה: *"כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלוקים".*
שם ה' מסמל את מידת הרחמים, ואילו שם אלוקים מאפיין את מידת הדין. הרמב"ן מסביר שהמילה אלוהים בגימטריא (86) שווה 'הטבע'. כלומר, כל מה שאנו רואים בעיני הטבע שלנו זה בחינת אלוקים. מטוס טס בשמיים, ציפור מצייצת, קיבלתי העלאה במשכורת, פוטרתי מהעבודה – הכול הנהגה אלוקית.
אלא שהטבע, עם כל החוקיות והסדר שלו, מבלבל אותנו, ואז אנחנו מפסיקים לראות שהכול ממנו יתברך. העולם נראה כאילו הוא מתנהל מעצמו, ואנחנו שוכחים את ה'…
ואז, לפעמים, שולחים לנו איזו נשיקה כזו, ישועה קטנה, חסד שמגיע מהרחמים של שם הוי"ה (ה') ולא מבחינת אלוקים. איזה מענק לא צפוי, בשורה משמחת במיוחד או חניה ממש מתחת לבית.
בעיניים של אמונה, אלה הם מסרים של חסד ורחמים ישירות מבורא עולם. והתפקיד שלהם זה לא רק כדי שנגיד לו תודה רבה, אלא כדי שנזכור שגם בשעות של ה"טבע", כשהוא לכאורה לא איתנו, הוא בעצם כן.
כשהתבשרנו שהארנק נמצא, חשבתי לעצמי: ומה עם כל האבדות שלא מצאת עד היום?
ואז הבנתי פתאום שאם ה' יכול להחזיר ארנק שאבד ברכבת עד ליד של הבת שלי, סימן שבכל שאר הפעמים שהוא לא עושה את זה – זה מכוון מלמעלה. אז מה לכם לדאוג?
(ותודה לדרך הבעל שם טוב)
רוצים לקבל מסר קצר כל יום שישי? הצטרפו לסוכרייה לשבת.
