בחלק האחרון של הפרשה מופיעים דיני הכשרות. התורה מפרטת את החיות, הבהמות, הדגים, העופות ואפילו החגבים (!) הטמאים והטהורים.
מדוע בכלל צריך דיני כשרות? האמת היא שגם אם נביא אלף טעמים וסיבות לכל מצווה לא נדע את הטעם העמוק שלה, ובכל זאת ננסה.
בסוף דיני הכשרות מופיע פסוק שמרמז על מהותם: "כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי; וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל-הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ".
שמתם לב? קדוש, קדוש, קדוש. בני ישראל מצטווים לשמור את נפשם ממאכלים טמאים כדי להתקדש, מילה שפירושה – להתבדל.
הכשרות, כמו מצוות רבות אחרות, נועדה לשמור על ה'אחרות' שלנו. לא להיות עם ככל העמים אלא קבוצה שונה, מיוחדת, עם תפקיד ותודעה שכל כולם מבקשים – "והייתם לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". מדהים, אבל השמירה על האחרות שלנו היא מטרה בפני עצמה. רק כך נוכל להזכיר לאנושות שיש משהו אחר בחיים האלה, מעבר למה שנראה לעין, ואליו אנחנו שואפים.
לאחרונה קראתי סיפור שמדגים היטב את העניין.
הרב יוסף מנדלביץ' הוא אסיר ציון לשעבר (מתגורר כיום בירושלים). כשסירבו השלטונות בברית המועצות לאפשר לו ולחבריו לעלות לישראל בשנות ה-70', הם ניסו לחטוף מטוס ולהגיע איתו לארץ ("מבצע חתונה"). אולם הק.ג.ב טמן להם מלכודת וכולם נעצרו, נשפטו ונידונו לעונשים כבדים. וכך סיפר על מאסרו:
"אני יושב לבדי, וכל יום קוראים לי לחקירות. אולי יגזרו עלי גזר דין מוות, אולי מאסר עולם. קשה מן הפחד – אי הוודאות. אין שום דבר באופק, כמו נגמרו החיים. החוקר החדש הוא ממושקף, מדבר בשקט, מחייך.
'מה קרה לך יוסף? אינני מבין, אתה כמוני. שייך לעמנו הסובייטי, מדבר כמונו, נראה כמו כל רוסי אחר. אל תדאג, נעזור לך. רק אל תהיה כזה עקשן'.
יש תקוה! אולי ירחמו עלי, אולי אשאר בחיים.
אבל איזה חיים – כמו כלב? בלי תקווה? בלי שם?
חשבתי, מדוע הוא אומר שאינני דומה ליהודי? מכיוון שאני לא נוהג כיהודי.
איך לברוח מן הרפש הזה שהחוקר מדביק עלי, שאני – כמוהו?התשובה ברורה לי. להיות אחר. אם אהיה יהודי, לא אהיה כמוהם. להיות יהודי זה להתנהג כיהודי, ומה מייחד יהודי אם לא שמירת מצוות? אבל איך שומרים מצוות?
לכסות את הראש. ואם אין כיפה, אפילו בסמרטוט.
ומה עוד? להתפלל. אני יודע עברית, אני יכול לכתוב את התפילה. ואני גם זוכר שהיהודים לא מתפללים תפילה על עצמם וטובתם בלבד. תפילה של יהודי צריכה להיות למען כלל ישראל, ואחר כך יתפלל קצת על עצמו. וכך כתבתי:
אנא ה'. השקף ממעון קודשך ורחם על עמך ישראל. הוצא את עמך מגלות רוסיה, הושיעה את משפחתי, שמור נא על אבי. וגם אותי הוצא מכאן, כי קשה לי מאודעוד למדתי שכשדניאל הנביא לא ידע את כיוונו של בית המקדש, הוא ניצב מול חלון פתוח וכיוון את ליבו לירושלים.
החלון בחדרי בכלא – קטן, סגור ומסורג, ואינו ניתן לפתיחה. אך ליבי מכוון להר הבית, לעיר ציון, לירושלים. לבי יוצא לירושלים.עומד בחור יהודי בתא חשוך, נשען על קיר. ראשו מורם לשמיים. וכאילו אין זמן.
לפתע פורץ הסוהר לתא: 'מה אתה עושה על יד הקיר, הא? מנסה לברוח?'. הוא מחפש בכיסים, מצא את הפתק. 'מה זה? ניקח את הפתק לתרגום'.למחרת קורא החוקר המנומס את התרגום ויוצא מכליו – 'מה? אתה דתי? אתה לא כמונו?!'.
ניצחתי.
(הרב יוסף מנדלביץ', "בן חורין")
שבת שלום!
