חבר אחד נסע השבוע עם המשפחה להסתדר באמריקה, הפרנסה פה דוחקת והבית קטן. חבר אחר שב מחצי שנה בטקסס וכבר רוצה לחזור, ועוד אחד שלח משם סרטון עם החברים הישראלים בפיקניק על הדשא, הילדים משתובבים והם מנגנים שירים של דיויד ברוזה כאילו אין מחר.
חוה אלברשטיין שרה "בלונדון היאוש נעשה יותר נוח", והיא כנראה ידעה על מה היא מדברת.
המרגלים היו הראשונים שאמרו "ארץ אוכלת יושביה", ובאופן מפתיע אצל יהודים, אף אחד לא חלק עליהם. כל מי שגר כאן יודע כמה היא לא קלה, כמה עוז ותעצומות צריך כדי להחזיק פה מעמד. רק כשחוזרים מביקור בניכר מבינים כמה מתח יש פה באויר.
אז למה בכל זאת כבר שלושת אלפים שנה אנחנו מתעקשים כל כך על המקום הזה? ואם נהיה כנים לרגע – למה, למה באמת לא אוגנדה?
"ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות", אמרו חכמינו, ולא התכוונו לרכסי הגבעות של כרמיאל. לכן מי שבא לגור בה נקרא "עולה". גבוהה כי היא מאתגרת, הר שצריך לטפס עליו רק כדי לגלות שמאחוריו יש עוד הר, ועוד הר, ועוד הר… זו ארץ שמי שבוחר בה עולה ועולה ועולה ומשהו בו מתחיל להשתנות מבלי שהוא שם לב. לחיות כאן זו תוכנית אימונים יומיומית, מכון כושר למוח וללב גם יחד.
אני מבין את המרגלים שלא רצו לבוא אליה, וגם את החברים שנסעו, את אלה שעוד שם ואלה שמתגעגעים. אבל בלילה, כשאני מקשיב בשקט בשקט מה קורה אצלי בפנים, אני עדיין שומע נפש יהודי הומיה, שחולמת כבר לראות בגלוי את מה שראו יהושע וכלב: "טובה הארץ מאוד מאוד".
שבת שלום!
להצטרפות לסוכרייה לשבת: https://chat.whatsapp.com/H4hGYrecFWn2xSpy6uznl1
