במשך הרבה שנים סבתא שלי סבלה מאולקוס, כיב קיבה. הרופאים לא באמת ידעו ממה נגרם הכיב, ואמרו שזה בגלל תזונה לקויה ומתח. הם אסרו עליה לאכול הרבה מאכלים, והיה לה במקרר תמיד מין "תרחיף" כזה (מישהו יודע למה קוראים לזה ככה?) שנועד להקל על התסמינים. זה לא באמת עזר, והיו המון אנשים בכל העולם שסבלו מאולקוס לכל החיים.
עד שהגיע רובין וורן.
וורן היה רופא אוסטרלי שיום אחד, בבדיקה שגרתית של דגימת קיבה, הבחין במיקרוסקופ בנוכחות של חיידקים מסתוריים. הוא התחיל לבדוק את העניין ביחד עם השותף שלו, ברי מרשל, והשניים גילו שמדובר בחיידק בשם Helicobacter pylori שגורם למחלות הקיבה. אבל רוב הממסד הרפואי דחה את מסקנותיהם כבלתי סבירות. "אנחנו אולי לא יודעים מה גורם לאולקוס, אבל זה בטוח לא מחיידקים!"
כדי להוכיח את צדקתו, מרשל שתה כוס מלאה בחיידק המסוכן וחלה בדלקת קיבה חריפה. אולם עד מהרה הוא הצליח לרפא את עצמו באמצעות אנטיביוטיקה. רק אחרי מאבק ממושך, התיאוריה של וורן ומרשל נתקבלה בסופו של דבר כעובדה מדעית והפכה לטיפול הסטנדרטי בחולים, וזיכתה את שניהם בפרס נובל על התגלית. חייהם של מיליוני אנשים היו יכולים להיות טובים יותר אם לרופאים האחרים בבית החולים הייתה קצת יותר ענווה.
אנחנו מוצפים מומחים מכל הכיוונים ש'יודעים' כל כך טוב. קחו למשל את קציני המודיעין או הפרשנים באולפנים – הם יודעים לספר לנו בדיוק מה כולם חושבים ומה עומד לקרות, בדיוק כמו שהם אמרו לנו שחמאס מורתע ל-15 שנה…
לפני כמה שנים פרסם הפסיכולוג פיליפ טטלוק מחקר מרתק, שבו התברר שיכולת החיזוי של מומחים פוליטיים בשאלות שנוגעות לתחום עיסוקם נמוכה יותר מזו של קופים שהצביעו אקראית… טטלוק הראה שלמרות הביטחון העצמי הרב שלהם, המומחים נוטים להטיות קוגניטיביות, למשוא פנים אידאולוגי ולחשיבה קבוצתית. כל אלה פוגמים קשות ביכולת שלהם לחזות נכון את מה שעומד להתרחש.
זו בדיוק הסיבה שהתורה מצווה עלינו בפרשת השבוע *"אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים".* ברובד הפשט, הידעוני הוא מעין מכשף שמכניס עצם של בעל חיים לפיו, והיא כביכול מדברת מעצמה בקול של מת או רוח רפאים. התורה אסרה על כך איסור חמור, שכן אנחנו נדרשים ללכת בתמימות ובאמונה, ולא להיזקק לאמצעים חיצוניים שכביכול מְתקשרים עם עולמות עליונים.
אבל ברובד עמוק יותר, החוכמה היהודית באה ללמד אותנו להיזהר מאותם "ידעונים", אלה שכבר מרגישים שהם *יודעים הכול,* שתמיד בטוחים שהם צודקים, ומדברים בביטחון רב כאילו האמת מונחת בכיסם. התלמוד (מסכת ברכות) מלמד אותנו משפט חשוב שאדם צריך תמיד לשנן לעצמו: *"למד לשונך לומר 'איני יודע', שמא תתבדה ותאחז".* האמירה הזו מכניסה בנו ענווה ושפלות ומעמידה אותנו על מקומנו האמיתי, דבר שכל כך חסר לנו בנוף הקיים. לכן חכמי ישראל נקראים 'תלמידי חכמים' גם אחרי שהם למדו עשרות שנים, כי אדם צריך תמיד לראות את עצמו כ'תלמיד' ולחשוב כמה הוא עדיין לא יודע.
כשהייתי מדריך בקורס בצבא, היה לי עמית שתמיד שידר ביטחון עצמי רב בכיתה בעוד שכל השאר התרגשו והתבלבלו לעיתים קרובות. שאלתי אותו איך הוא משדר כזה ביטחון, הרי לפעמים אתה לא יודע במאה אחוז את החומר והחניכים מקשים עליך, ואתה יכול להיתפס כלא מספיק מקצועי? הוא ענה לי משפט יפה: "אני משתדל להתכונן כמה שאני יכול לפני השיעור, אבל אם מישהו שואל שאלה שאני לא יודע, אני פשוט אומר 'לא יודע, אבל אני אבדוק לך'".
עם ישראל כל כך זקוק עכשיו לפרשנים ומומחים שיש להם יותר ענווה. שבמקום לספק הערכות שמתבססות על הטיות אידיאולוגיות ותחושות בטן, פשוט ילמדו להגיד: "תודה יונית, זו אכן שאלה חשובה, אבל אני פשוט לא יודע".
הצטרפו לקבוצה שלי
