לפני כמה שבועות הלך לנו המנוע באוטו. באמצע כביש מהיר, בלי שום נורת אזהרה. המוסכניק היקר שלי (תרתי משמע) התחיל לתקן וכל פעם גילה עוד תקלה. לא רוצה להגיד לכם כמה שילמתי… דיכאון.
חוץ מזה, השבוע פגשתי עוד חבר. הוא סיפר על שיחת שימוע בעבודה, בדיוק כמה שבועות אחרי שאשתו התפטרה.
וזוג חברים אחר עובר מצב רפואי מאוד מאוד לא פשוט. שתהיה להם רפואה שלמה, אמן.
וזה בלי לדבר על משפחות החטופים שלא ישנות בלילה (והחטופים עצמם, כמובן, שיחזרו מהר), או פצועים בלי גפיים, ואנשים שאיבדו את היקר להם מכול.
איך מתמודדים עם כל הצרות האלה?
ובכן, התשובה האמיתית היא שאין לי פתרון.
אני ממש לא יודע מה עושים במקרים האלה.
אני יכול רק לספר לכם משהו מפרשת השבוע, ואולי ביחד נבין מזה איזה מסר שיחזק אותנו.
פרשת פקודי מסתיימת באופן טרגי ביותר. למה?
תארו לעצמכם זוג שמחליט להתחתן. הם מודיעים לכולם בהתרגשות, עורכים סעודת אירוסין, בוחרים אולם, תזמורת, קייטרינג, צבע מפיות, שולחים הזמנות, שמלה, טבעת, סידור שיער, הדרכת חתן/כלה, הכול הכול. מגיע היום המרגש, וכשהכלה מחכה על הכיסא המיוחד שהבחור שלה יכסה אותה בהינומה, הוא נעלם. לא מגיב.
הלו?? אניבאדי הום?
זה בדיוק מה שקרה לנו במדבר.
אחרי חודשים של תרומות, נדבות, תוכניות, אדריכלים, נגרים, נפחים, ציירים, אמנים, חייטים ומה לא שעבדו סביב השעון כדי לבנות משכן, מגיע הרגע המיוחל. משה מסיים להקים את המשכן, מסדר הכול במקום: פרוכת, מזבח, מנורה, ארון הקודש, מעביר ספונג'ה אחרונה, ואז כשהכול מוכן ואמור לתקתק, והנה הנה ה' יתברך עומד להתגלות, קורה דבר מבאס נורא.
"ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד, כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן".
אלוהים ממלא את המשכן, אבל משה לא יכול להיכנס. אין לו מקום שם.
רגע רגע.
אבל ה' הבטיח במפורש – "ונועדתי (נפגשתי) לך שם ודיברתי איתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות"!
אז הנה בנינו מקדש בדיוק לפי ההוראות שלך, למה אתה משאיר אותו בחוץ?
כאן מתחיל הסוד שלנו.
האמת היא שכדי להיכנס למשכן לא די בקרשים, בזהב ובכסף, לא מספיק לבנות משהו פיזי.
בשביל שנוכל להיכנס גם אחרי שהשכינה ממלאת את המשכן, צריך לחיות במרחב אלוקי.
אם כבוד ה' ממלא את המשכן, זה אומר שרק מי שנמצא במרחב אלוקי יכול להיכנס.
מה זה אומר? ואיפה זה נמצא?
בשום מקום, בכל מקום.
מרחב אלוקי זו תודעה.
תודעה של שלמות אינסופית.
תודעה של אחדות, של "אין עוד מלבדו". שאיש לא מרע לי, איש לא יכול להזיק לי, אני תלוי לגמרי ברחמיו ובחסדיו של הבורא. זו תודעה שבה יש לי חיבור לעולם שאין בו חיסרון, שבו שוררת אהבה בלי גבול, והכול מצוין בדיוק כמו שהוא. זו תודעה של מעין עולם הבא, ואפשר קצת להרגיש אותה כבר עכשיו.
אולי משה לא נכנס בגלל שזו התוצאה של חטא העגל – הניסיון של עם ישראל להחליף את בורא עולם במשהו אחר. לבחור בתודעה אנושית על פני תודעה אלוקית היא לא דבר רע, אבל היא משאירה אותנו בחוץ.
הבעל שם טוב אמר, "במקום שבו נמצאות מחשבותיו של האדם – שם הוא נמצא". זה אומר שהכול עניין של תודעה. ספיר כהן נחטפה לעזה ונשארה מחוברת לספר תהילים, היא ידעה שבורא עולם לא עזב אותה אפילו לרגע, עד שמחבל חמאסניק אמר לה "אני לא אוהב אותך, אבל את מאירה את המקום הזה".
אתם קולטים איזו תודעה אלוקית?
תודעה אלוקית לא אומרת שאני לא מצטער, שאני לא סובל, שלא קשה לי.
היא אומרת שזו לא התמונה המלאה. שרק הגוף, ואולי אפילו הנשמה, סובלים עכשיו. אבל במקום תודעתי יותר גבוה, שבו אני אחד עם ה' יתברך אינסוף ברוך הוא, הכול טוב.
איך מגיעים לשם? לא לומדים את זה ביום, גם לא בשבועיים.
זה אימון מתמיד – "אמונה" מלשון להתאמן – אבל הוא בהישג ידינו.
לפעמים מספיק פשוט לחזור על המנטרה "לחיות במרחב אלוקי" ולדמיין אותו בראש.
זאת התחלה נהדרת.
שנזכה
שבת שלום
דרור יהב
נהניתם? הצטרפו לקבוצה שלי
