אדמונד דנטס הוא מלח צעיר מהעיר מרסיי שכל עתידו לפניו. הוא עומד להינשא לאהובתו מרסדס ולהתמנות לרב-חובל, אך קואליציה של מספר גורמים החפצים בנפילתו מתרקמת נגדו ופועלת להכשלתו.
לאחר שהוא מופלל על לא עוול בכפו, הוא נשלח למאסר עולם באי מרוחק. הוא מצליח לברוח מהמאסר, ולאחר שחרורו מוצא מטמון גדול שאודותיו סיפר לו אחד מידידיו בכלא.
דנטס משנה את זהותו והופך ל"רוזן ממונטה כריסטו" – שם ספרו רב העוצמה של אלכסנדר דומא.
מכאן ואילך הוא מחליט לגמול חסד לאלה שעזרו לו, ולנקום במי שפעלו נגדו. בסבלנות הוא טווה רשת מחוכמת נגדם, עד שבשלב מסוים הוא אומר: "מיניתי את עצמי במקומה של ההשגחה העליונה, כדי לתת גמול לטובים; עתה יפנה לי אל-נקמות את מקומו, כדי שאעניש את הרשעים".
דנטס הפך במהלך השנים לאבטיפוס של הנוקמים, שמוכן להקדיש הון וזמן רב כדי לוודא שהנקמה תהיה מתוקה. הוא מוצג כאדם אנוכי שחושב רק על טובתו, אך למעשה הוא דמות טובה, כי הוא היחיד בספר שמוכן לשמוע ולהשתנות, והוא אפילו מבטל את התוכניות שלו כשהוא מבין עד כמה הן מסוכנות. הדמויות האחרות הרבה יותר גרועות, כי הן עושות מעשים נוראים אך מסתירים זאת במילים יפות.
דנטס לפחות מתחיל להרהר בשלב כלשהו האם 'הנזק ההיקפי', כפי שהיו קוראים לו היום, שגרם לקרוביהם של אלה שפגעו בו, אכן מוצדק.
האם נקמה היא טובה או רעה?
המסורת הנוצרית, כפי שמתבטאת בספר "הרוזן ממונטה כריסטו", גורסת שלעולם היא רעה. האדם תמיד צריך להפנות את הלחי השנייה כלפי אלה שפגעו בו ולהשלים עם הדין.
אבל המסורת המקראית שונה ומורכבת יותר. נקמה אינה בהכרח דבר שלילי, בוודאי לא כשהיא פועלת להפסיק מצב רע שאין דרך אחרת להפסיקו. "אוהבי ה' – שִנאו רע"; "אל נקמות ה', אל נקמות הופיע".
פנחס, גיבור הפרשה, הורג את נשיא שבט שמעון, זמרי בן סלוא, שחטא עם אישה מדינית, כזבי בת צור, לעיני כל המחנה. ההתנהגות הנלוזה הביאה למגפה שפשתה בעם והפילה חללים רבים. התורה אומרת שתגובתו הקנאית של פנחס עצרה את המגפה, והוא זוכה לברכות ("הנני נתן לו את בריתי שלום").
האם התורה מעודדת אותנו לקחת את החוק לידיים? האם היא טוענת שאלימות היא הפתרון?
התשובה אינה 'לאו רבתי', כי לעיתים כן, שימוש באלימות עשוי להיות הפתרון. אך ברגע שנאמר זאת אנו בבעיה, כי מי הוא זה שיקבע מתי האלימות מוצדקת ומתי לא? זהו פתח מסוכן ביותר שעלול למוטט את החברה כולה.
ואכן התורה מעבירה ביקורת מרומזת על פנחס. עם כל זה שהוא הציל את העדה ממגפה, המעשה הקנאי שעשה אינו מבטא את האידיאל. שכן במילה "שלום" בביטוי "בריתי שלום" מופיעה ו' קטועה, שנראית כאילו היא מחולקת לשני חלקים.
חז"ל דרשו אותה באופן מסוים, אך אולי אפשר לראות בכך גם אמירה שהשלום של פנחס אינו שלם באמת.
זהו שלום חלקי, זמני, 'בדיעבדי'. לא זה השלום שיביא לנו את המשיח.
השלום האמיתי הוא זה שיורד עד למטה-מטה, רותם את הכוחות השליליים ומחבר אותם אל הטוב.
בשלב מסוים אומר דנטס למרסדס אהובתו: "בספרי הקודש כתוב: 'פוקד עוון אבות על בנים, על שלשים ועל רבעים'. מאחר שאלוהים עצמו אמר מילים אלו לנביאו, למה אהיה טוב מאלוהים?"
ומרסדס משיבה לו: "משום שלאלוהים יש הזמן והנצח, אך שני דברים אלה חסרים לבני אדם".
שבת שלום
דרור יהב
להצטרפות לסוכרייה לשבת
(10 נקודות למי שמבין את ההקשר של השיר…)
