אחד הסרטים האהובים עליי היה "ביג", עם טום האנקס הצעיר. הסרט מספר על ילד נמוך בן 13 שמנסה להרשים את הבנות, אך מפאת גובהו הנמוך הוא אינו יכול אפילו לעלות למתקנים מסוימים בפארק השעשועים. הוא מביע משאלה להיות גדול, ולמחרת מתעורר בגוף של… מבוגר בן 30.
הוא מתחיל לעבוד בחברת צעצועים, ומציע רעיונות שזוכים לפופולריות גדולה. אך לאחר שהוא נדרש להציג תוכנית עסקית הוא נלחץ ומתחיל לחשוב, האם כל זה לא גדול עליו מדי?
שמעתי פעם קואצ'ר שהסביר שמי שרוצה להצליח בחיים "חייב להפסיק להיות מציאותי ולהתחיל בענק". כשאני מדבר לפעמים עם סטודנטים שאני מלמד, אני שומע שרבים מהם רוצים להתחיל ישר בתפקידי מפתח, אף אחד לא רוצה להתחיל "מלמטה". גם הרמב"ם כתב בתחילת 'מורה נבוכים' שאם ישאלו כל אדם אם הוא רוצה לדעת את סודות הבריאה, כולם יגידו שכן. אבל אם יאמרו להם שהם צריכים להתאמץ וללמוד שנים ארוכות לשם כך, רבים פשוט יוותרו מראש.
זה הסיפור שלנו: אנחנו רוצים הכול הכי מהר, הכי הרבה, הכי יפה – ועכשיו. שמישהו אחר יפתור את הבעיות שלנו, שמישהו יעשה בשבילנו ש"זה" יעבוד. רוצים ללכת לישון ולקום חדשים, כמו טום האנקס.
עמדת התורה בעניין הזה שונה מאוד.
בפרשת השבוע מסופר על עם ישראל שעומד להיכנס לארץ כנען, ויצטרך לכבוש אותה מאת הגויים שחיים כאן. אך משה אומר שהמחשבה שהכול יקרה מהר ובבת אחת אינה מציאותית: "וְנָשַׁל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵל מִפָּנֶיךָ מְעַט מְעָט, לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה".
זהו משל לכיבוש כל יעד – הדרך הנכונה היא לעבוד לאט. צעד אחר צעד, לבנות את היסודות ורק אחרי שהתבססנו להמשיך הלאה. מי מאיתנו לא ניסה להיכנס לשגרת אימונים או תזונה? וכמה זמן זה באמת הצליח? פגשתי כבר לא מעט אנשים שהתחילו בכל הכוח ונשברו אחרי זמן קצר, לפני שהצליחו לבסס את השינוי.
לא פעם אני מלמד אנשים שעברו חוויה רוחנית ורוצים מיד להתחיל לשמור שבת, להיכנס ללמוד בישיבה, לשנות את כל אורחות חייהם.
לא ולא, אני מסביר להם. לא זו הדרך. לחלק מהם אני אומר במפורש: "אני לא מרשה לך עדיין לשמור שבת. כרגע מותר לך רק לעשות קידוש ולבוא לבית הכנסת לקבלת שבת, וזהו זה. עוד חודש נדבר מה הלאה".
ההדרגתיות היא מוטיב חשוב מאוד בכל דבר, גם בלימוד התורה. כפי שמספר מדרש יפהפה, על אדם שמגיע לשדה ורואה תלולית גבוהה של עפר שעליו לפנות לצד השני.
מִי שֶׁטִּפֵּשׁ מַהוּ אוֹמֵר? מִי יָכוֹל לְקַצּוֹת [לפנות] אֶת זוֹ?!
מִי שֶׁפִּקֵּחַ מַהוּ אוֹמֵר? הֲרֵינִי קוֹצֵץ שְׁתֵּי מַשְׁפָּלוֹת [ערמות] הַיּוֹם, שְׁתֵּי מַשְׁפָּלוֹת לְמָחָר, עַד שֶׁאֲנִי קוֹצֵץ אֶת כֻּלָּהּ.
כָּךְ מִי שֶׁטִּפֵּשׁ אוֹמֵר: מִי יָכוֹל לִלְמֹד אֶת הַתּוֹרָה?! נְזִיקִין שְׁלשִׁים פְּרָקִים, כֵּלִים שְׁלשִׁים פְּרָקִים!
מִי שֶׁפִּקֵּחַ מַהוּ אוֹמֵר? הֲרֵינִי שׁוֹנֶה שְׁתֵּי הֲלָכוֹת הַיּוֹם, שְׁתֵּי הֲלָכוֹת לְמָחָר, עַד שֶׁאֲנִי שׁוֹנֶה אֶת כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ.
זו הייתה האידיאולוגיה הציונית של עוד עז, עוד דונם. "מעט מעט אגרשנו מפניך", לאט לאט נתקדם ונשיג את היעדים, לא להסתער בבת אחת.
שבת שלום
דרור יהב
להצטרפות לסוכרייה לשבת לחצו כאן.
