את שמו של אברהם מאסלו, פסיכולוג יהודי-אמריקאי, מכירים בעיקר בזכות "פירמידת הצרכים" המפורסמת שגיבש. התאוריה טוענת כי לבני האדם יש צרכים אוניברסליים, המסודרים במעין פירמידה. סיפוק של צרכים ברמה נמוכה הינו הכרחי כדי להגשים את הצרכים שנמצאים ברמה שמעליה. כך למשל, ברמה הבסיסית ביותר נמצאים צרכים פיזיים – נשימה, אכילה, שינה וכו', מעליהם צורך בבטחון פיזי, לאחר מכן השתייכות חברתית, הערכה, ולבסוף – מימוש עצמי. הבעיה בתאוריה היא שיש הפרדה בין הרמות השונות – כשאתה עסוק בקיום בסיסי או ברצון להשתייך חברתית, למשל, אין פנאי וקשב לרבדים גבוהים יותר.
פרשת השבוע מציעה אפשרות אחרת. אצלנו מופיעה התייחסות מפורשת לרובד הקיום הנמוך ביותר – אכילה: "ואכלת ושבעת, וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך". מפסוק זה נלמדת החובה לברך את ברכת המזון לאחר אכילת סעודה עם לחם.
ברכת המזון מורכבת למעשה מארבע ברכות – שלוש הראשונות הן מהתורה, והרביעית מדברי חכמים. את הברכה הראשונה, "הזן את הכל", תיקן משה על אכילת המן במדבר, והיא מתמקדת בהודאה לה' על עצם הקיום ועל סיפוק צרכינו. את הברכה השניה תיקן יהושע בן נון לאחר הכניסה לארץ ישראל, ובה מודים על הארץ ועל המזון שהיא מספקת לנו. בברכה השלישית, "בונה ירושלים", מתוארת ההודאה על ציון ובית המקדש, ואותה תיקנו דוד המלך ושלמה בנו. הברכה הרביעית תוקנה בידי חכמים לאחר הבאתם לקבורה של אנשי העיר ביתר במהלך מרד בר כוכבא – הרומאים סירבו במשך זמן רב לאפשר את קבורתם, ולאחר שהדבר הותר התברר כי למרבה הפלא, הגופות של הרוגי ביתר לא נרקבו. על כך תוקנה הברכה הרביעית.
ראשית יש לשאול, מדוע על כל פיתה עם פלאפל שאני אוכל צריך לברך ברכה כל כך ארוכה? הרב קוק מסביר כי הדבר נועד להקנות לאכילה, ששייכת לרובד הקיום הבסיסי ביותר, משמעות עליונה יותר. שכן אף שפעמים רבות היא נעשית בחבורה, אכילה היא אירוע אישי מאוד: אדם תמיד אוכל לבדו ומזין את גופו שלו. אי אפשר לאכול בשביל מישהו אחר (ואולי לכן אנו זקוקים לחברה, כדי שלא נרגיש את בדידותנו). הברכה הראשונה מדגישה את הקיום הבסיסי הזה – "הזן את הכל".
הברכה השניה מתמקדת ברובד גבוה יותר, הקיום הלאומי. נכון שהאדם הוא יצור פרטי, אך הוא גם חלק מציבור. בפירמידת הצרכים אפשר לראות זאת כצורך בהשתייכות חברתית רחבה יותר, כי כל אדם הוא חלק מכלל: משפחה, קהילה וברמה הגבוהה ביותר, אומה.
הברכה השלישית כבר מעלה אותנו לרובד הכי גבוה – אל קודש הקודשים של המימוש הלאומי, המרכז הרוחני שמשמש את כלל האומה – ירושלים. שלוש הברכות הראשונות מעבירות אותנו מהיחיד, דרך האומה ועד למימוש העצמי – קישור לכל רבדי הקיום בכל ארוחה!
אך עדיין יש לשאול: למה הוסיפו את הברכה הרביעית? הברכה היתה די ארוכה גם כך…
חכמינו הבינו שמי שמתעלה ורק מתבטל אל הכלל, עלול לאבד את אישיותו העצמית. ברכת "הטוב והמיטיב" שנקבעה על כך שגם בתוך ההמון, לא נרקבו הרוגי בית"ר, והובאו לקבורה כבני אדם פרטיים. אף שהם זכו לשיא המימוש הלאומי, הם עדיין היו בני אדם פרטיים.
רבי שמחה בונים מפשיסחא, אחד מגדולי החסידות, נהג לומר שכל אדם צריך ללכת עם פתק בכל כיס : בכיס אחד כתוב "ואנכי עפר ואפר", ובשני כתוב "בשבילי נברא העולם". בכיס האחד מדגישים את אפסיות האדם, ובשני – את מעלתו העצומה.
תמיד חשבתי שהחכמה הגדולה היא לדעת מתי להשתמש בפתק הנכון בסיטואציה המתאימה. ברכת המזון, על פי דבריו של הרב קוק, מלמדת כי צריך גם לדעת איך להשתמש בשניהם גם יחד, בעת ובעונה אחת.
בתאבון.
שבת שלום!
להצטרפות לסוכרייה לשבת: https://chat.whatsapp.com/H4hGYrecFWn2xSpy6uznl1
