איש אחד ניסה לקבוע פגישה עם רוטשילד. לשאלת המזכיר מה הוא רוצה ממנו, עונה האיש: יש לי דרך לחסוך לו מיליון פאונד.
רוטשילד מסתקרן והפגישה מתקיימת כעבור כמה שבועות. נו, מה ההצעה? והבחור עונה: השמועה אומרת שאתה מתכוון לתת לחתן שישא את הבת שלך שני מיליון פאונד. זה נכון, עונה רוטשילד.
אומר הבחור, אז אני מוכן להתחתן איתה תמורת חצי מהסכום…

הפחד הגדול ביותר של משה בימיו האחרונים הוא מפני העוצמה. כל עוד עם ישראל במדבר, תלוש, נתון לחסדי שמיים, אין לו שום בעיית כוח. גם בכל התקופה שבה הוא מבלה בגלות, הרחק מארץ מולדתו, ללא כוח צבאי או פוליטי מובהק, נתון לחסדי שלטון זר – לא מתעוררת בעיה כזו.
בעיית הכוח מתעוררת רק כשעם ישראל נמצא בארצו. כשהוא נהנה משפע ושגשוג כלכלי, מעוצמה צבאית ודיפלומטית, מעמים ומדינות שמשחרים לפתחו. שם טמון זרע הפורענות שעלול להמיט אסון – הגאווה.

בטרגדיות היווניות מגיע שלב ההיבריס, בו הגיבור הגאוותן מאבד את כל מה שהיה לו בגלל חטא היוהרה שלו. זה בדיוק מה שמפחד ממנו משה. לכן הוא מפציר בעם ישראל פעם אחר פעם – לא להתרברב, לא להתנשא, לא לחשוב שהכל מגיע לי.

הוא מתחנן לבני ישראל: *הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם.*
כשתשבו על אדמתכם, תהנו משפע גשמי וחומרי שעלול לבלבל אתכם: *פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טוֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה.*
ואז עלול להגיע רגע בו תתמכרו לאשליית ההצלחה, ותחשבו שהגעתם לזה בכוחות עצמכם: *וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים… וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה.*

אם כן, מה הפתרון? *וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה.*
רוב המפרשים מסבירים כי משה רואה באמירה "כוחי ועוצם ידי" אמירה פסולה, דבר שאנשים חכמים לא אמורים להגיד. ההתמודדות עם הגאווה תיעשה על ידי זכירה תמידית של מהותו האמיתית של האדם – יצור שברירי, זעיר, אפסי. הכוח אינו שייך לו אלא לאלוהים, ועליו להבין שכל מה שיש לו הוא ברכת שמיים שמוענקת לו בחסד עליון.

תזכורת תמידית זו היא כמובן תרופה טובה לחטא הגאווה האישי והקולקטיבי. מספרים על הרב עובדיה יוסף שכשהשתתף פעם בכינוס תורה מול עשרות אלפי אנשים שבאו לשמוע את דברי תורתו, שמעו אותו ממלמל לעצמו בדרכו אל הדוכן: "עובדיה, תזכור שאתה רק עפר ואפר, עפר ואפר…"

אלא שאפשר לקרוא את הפסוק באופן נוסף. להיפך, עלינו דווקא לומר "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"! אנחנו אלה שפועלים – לפרוץ, לעשות, להתקדם, להצליח. אלא מה? כל הכישרונות, היכולות והכוחות האלה לא באו לנו מעצמם. "ה' – הוא הנותן לך כוח לעשות חיל"!

כשאנו רואים כיצד נגיף קטנטן יכול להשבית עולם שלם, כשבני אדם מאבדים איזון בגלל מחסור במיקרוגרם של חומר מסוים, כששגרת החיים הנעימה יכולה להתערער בין רגע על ידי הודעת פיטורין פתאומית – זו ההזדמנות להיזכר שהכל עובד כשורה כי יש כח עליון שדואג שהכל יסתדר. להודות, לשבח, להלל ולהכיר תודה.

מדי בוקר אומרים בהשכמה "רבה אמונתך". אלוהים מאמין בי – מה שנותר לי הוא לוודא שאהיה ראוי לאמון זה.

שבת שלום
דרור יהב

להצטרפות לקבוצת סוכרייה לשבת: https://chat.whatsapp.com/H4hGYrecFWn2xSpy6uznl1

Print Friendly, PDF & Email