סוכרייה לפרשת נח | המחאה השקטה של נח

רוזה פארקס, ברקע – מרטין לותר קינג

השם רוזה פארקס בטח אומר לכם משהו. אישה שחורה זו התפרסמה בשנת 1955, לאחר שסירבה לפנות את מקומה באוטובוס לאדם לבן בעיר אלבמה. בתגובה היא נעצרה והועמדה לדין. על פי ויקיפדיה, באותם ימים החוק במונטגומרי קבע כי יש להושיב בנפרד שחורים ולבנים באוטובוס וכי חלה חובה על הנוסעים לציית להוראות הנהג בעניין, כאשר היה מקובל להושיב את הלבנים בחלק הקדמי של האוטובוס. פארקס אומנם ישבה בחלקו האחורי של האוטובוס, אולם היה נהוג שכאשר החלק הקדמי התמלא, הנהג פנה לשחורים והורה להם לפנות את מקומם ללבנים. כתוצאה מאי־הציות השקט של פארקס הכריזו השחורים האלבמה על חרם אוטובוסים, ומאוחר יותר לפסיקת בית המשפט העליון בארה"ב על ביטול ההפרדה הגזעית. וכל זאת, ללא הפעלת אלימות. לימים זכתה פארקס במדליית החירות הנשיאותית, ולאחר פטירתה ב־2005 הוצג ארונה בגבעת הקפיטול ובארה"ב הוכרז על יום אבל לאומי. את כל אלה 'השיגה' פארקס ללא כל שימוש באלימות, במחאה שקטה שפשוט סירבה לשתף פעולה עם פעולה שנראתה לה בלתי מוסרית.

פרשת השבוע מציגה מקרה דומה של מחאה שקטה, הראשונה בהיסטוריה. את נוח, שהיה "איש צדיק תמים בדורותיו", מרבים לבקר על כך שלא מחה כנגד דורו על התנהגותם הבלתי מוסרית. אילו היה עושה כן, יתכן שהיה מצליח לשנות את התנהגותם ולמנוע את המבול. בניגוד לאברהם, שהתפלל על סדום ומחה כדי שאלוהים לא יחריב אותה, נח לא עשה כן, ונדמה כאילו נתן איזו 'הסכמה שבשתיקה' למחיית העולם, ללא כל ערעור מצידו. אולם כשיורדים לפרטים מתברר שלא כך – נוח ביטא את המחאה שלו בצורה שקטה, ממש כמו רוזה פארקס.

כאשר מגיע הזמן להיכנס לתיבה, מצווה אלוהים את נוח כך: וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ. שימו לב – קודם צריכים להיכנס נח והבנים, ורק לאחר מכן אשתו והנשים. מצד הכבוד המשפחתי, ראוי היה שנח ייכנס עם אשתו, ואחר כך הבנים עם נשותיהם. מדוע ליצור הפרדה כזו? חז"ל מסבירים שזו נועדה לבטא את רגשי ההשתתפות עם חורבן העולם – כאשר העולם שרוי בצער, ראוי להימנע מאינטימיות זוגית, שכביכול מתעלמת מהטרגדיה שפוקדת את העולם סביב. נח אכן מקיים את הציווי, ונכנס על פי הסדר שקיבל: וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל. 

המים שצפו־קצפו מסביב, ורק אחרי שנה בתיבה, כשהיבשה החלה להיראות, קיבל נח ציווי חדש: צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ. הפעם הוא התבקש לצאת מהתיבה יחד עם אשתו, ואחריהם הבנים עם נשותיהם. בכך אלוהים כביכול מעביר לנח מסר – עד עכשיו העולם היה בצער, וכעת הגיעה העת לשוב לחיים, לשגרה. אפשר לחזור ולקיים חיי זוגיות כבתחילה, וכפי שכתבה לאה גולדברג – "ומותר, ומותר לאהוב".

בואו נראה מה הייתה תגובתו של נח: וַיֵּצֵא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ. נח מתעלם מהציווי, ויוצא עם בניו תוך שהוא שומר על ההפרדה בין הגברים לנשים. הפרט הקטן הזה, שבקריאה מהירה בכלל לא נראה לעין, חושף הרבה מאחוריו. האם נח פשוט לא שם לב? קשה להאמין.

מסתבר יותר שזו הייתה מחאה מתוכננת – מחאה שקטה, אי־ציות בלתי מורגש, שהביע כל כך הרבה. אם אלוהים התכוון שניתן לחזור לשגרה, נח כביכול אומר במעשיו: האמנם? העולם חווה זה עתה שואה קטסטרופלית. איש מידידיי, מבני עירי, מהאנושות כולה ואפילו מבעלי החיים, לא נותר בחיים למעט אלה שניצלו בתיבה. האם באמת אפשר פשוט לחזור לחיים לאחר מכן? מה זה, שפעת חורפית שצריך לעבור? לכן אין זה פלא שמיד אחרי המבול נח נוטע כרם, מכין יין ומשתכר. היום קוראים לזה פוסט־טראומה; אך טבעי הוא שלאחר משבר, לוקח זמן להסתגל ולחזור לחיים. נח מבקש שלומר שצריך לקחת זמן ולעכל, אבל לא פחות מכך – מותר למחות על מה שאירע. נח הוא אולי לא יודע לדבר כמו אברהם, אבל בדרכו השקטה והרגישה, הוא מצא את הדרך שלו למחות ולא לעבור בשתיקה על חורבן העולם.

שבת שלום
דרור יהב

אם תרצו לקבל כל יום שישי מסר על פרשת השבוע, לחצו כאן להצטרפות לקבוצת סוכרייה לשבת.