"אם אתה מדבר אל אלוהים, אתה דתי;
אם הוא מדבר אליך – אתה פסיכופט".
המשפט הזה מבטא באופן מושלם את השינוי שחל בתפיסה שלנו את הקשר עם אלוקים.
אם בעבר היה זה לגיטימי לחלוטין לשמוע קולות, לקבל נבואות, לשמוע דיבורים עליונים,
הרי שהיום, מי שיטען טענות דומות – יאושפז מיד…
מאז פרויד, רפואת הנפש המודרנית – עם כל הטובה שהביאה – תפסה לעצמה איצטלה 'מדעית',
ופנתה למקום של מספרים וניסויים קליניים.
בכך היא, ואיתה התרבות המערבית, ויתרה על העושר האינסופי של הנפש האנושית.
התנ"ך, למזלנו, לא חוטא בחטא המספרים הזה.
הוא תמיד שם, מאמין שאלוהים מדבר איתנו, בני אדם – כל הזמן.
גם היום.
אחד הרגעים הדרמטיים בסיפור של יוסף ואחיו הוא שיבתם של האחים הביתה, ממצרים.
לאחר שהשאירו את האח שמעון אצל השליט האכזר,
הם יוצאים לדרך ומגלים בשקי התבואה שלהם את הכסף ששילמו זה עתה במצרים תמורתה.
הם לא מבינים, כיצד חזר לשם הכסף?
מה שהם לא יודעים הוא ש"השליט האכזר" הוא האח האבוד שלהם והוא שציווה לעשות כן.
הם אינם יודעים זאת עדיין בשכלם, אך האינסטינקט שלהם אומר שיש כאן מסר מלמעלה:
"ויצא לבם, ויחרדו איש אל אחיו לאמור: מה זאת עשה אלוקים לנו?"
מנין ידעו האחים שאלוקים 'עשה להם את זה'?
זה בסך הכל עוד אירוע לא נעים, שאפשר להסביר אותו בכל מיני אופנים.
תקלה, טעות, מתנה.
אלא שהאחים היו הבנים של יעקב אבינו, נכדיו של יצחק, ניניו של אברהם.
הם גדלו בבית שחינך אותם מילדותם לחפש את אלוקים בבריאה,
ממש כמו שאברהם נשא את עיניו למרום עד ש"הציץ עליו בעל הבירה ואמר לו – אני הוא".
התובנה שאם משהו קורה לי בחיים זה סימן מאלוקים היא מאפיין ברור של החשיבה העברית הקדומה,
שעדיין 'שוחה' לנו במחזור הדם.
לאבותינו היה ברור שכל פרט, כל אירוע, הוא סימן, אות, מסר מאלוקים.
רבי נחמן הגדיר זאת כך:
"צָרִיךְ הָאָדָם לְהִסְתַּכֵּל מְאֹד עַל דְּרָכָיו, וּלְהִסְתַּכֵּל וּלְהִתְבּוֹנֵן הֵיטֵב
עַל כָּל הַסִּבּוֹת וְהָעִנְיָנִים שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מַזְמִין לוֹ וּמִתְגַּלְגֵּל עִמּוֹ בְּכָל יוֹם וָיוֹם.
כִּי כָּל יוֹם וָיוֹם יֵשׁ בּוֹ מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה מְשֻׁנִּים מֵחֲבֵרוֹ.
וְצָרִיךְ שֶׁתֵּדַע, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְצַמְצֵם אֱלֹקוּתוֹ מֵאֵין סוֹף עַד אֵין תַּכְלִית,
עַד נְקֻדַּת הַמֶּרְכָּז שֶׁל עוֹלָם הַגַּשְׁמִי שֶׁהָאָדָם עוֹמֵד עָלָיו,
וּמַזְמִין לוֹ לְכָל אָדָם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה לְפִי הַיּוֹם וּלְפִי הָאָדָם וּלְפִי הַמָּקוֹם,
וּמַלְבִּישׁ לוֹ בָּהֶם רְמָזִים כְּדֵי לְקָרְבוֹ לַעֲבוֹדָתוֹ.
בְּכֵן צָרִיךְ הָאָדָם לְהִסְתַּכֵּל עַל כָּל זֶה".
אלוקים מתלבש במציאות ומדבר אלינו מכל עבר.
אלא שהגלות הארוכה השכיחה מאיתנו את הידע העתיק של הבנת הסימנים.
כמו ילד שעדיין לא למד לקרוא, אנו מסתכלים על האותות, אות אחר אות,
אך לא יודעים לצרפם למילים, למשפטים ולמסרים שמהם טווה ה' את רצונו מאיתנו.
האם יש דרך לעשות זאת, או שנגזר עלינו לחיות באפלה?
יתכן שהדרך פשוטה יותר ממה שנדמה.
"על ידי ההרגל הטוב של הקשבת קול ה' בכל דבר,
מתגלה אליו קול ה' גם בשכל,
ואז דוקא בשכל ימצא את ההתגלות הא-להית האמתית" (הרב קוק).
עלינו לסגל לעצמנו את ההרגל של האחים, ולשאול על כל דבר: מה זאת עשה אלוקים לנו?
לא רק בקטסטרופות, חלילה, אלא בכל דבר ודבר.
השאלה הזו תפתח צוהר להתבוננות חדשה במציאות,
ותלמד אותנו בהדרגה לשמוע את קולו של ה' המתגלה גם אלינו.
שבת שלום וחנוכה שמח
דרור יהב
הצטרפו לסוכרייה לשבת
