כשהייתי ילד תמיד חשבתי לעצמי מה הדבר הכי חשוב שאקח אם ח"ו נשרף הבית, ותמיד הגעתי לאותה מסקנה – אלבומי התמונות. כי בני אדם צוברים את החוויות שלהם כמו זהב וכסף. סך הזכרונות שאספנו, מהם טובים ומהם טובים יותר, הם סופו של דבר סך החיים.
42 מסעות עברו בני ישראל במדבר סיני עד שהגיעו סוף סוף אל הארץ הנכספת. בדרך כלל קוראים אותם בבית הכנסת מהר-מהר, בלי הבנה. "ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני. ויסעו ממדבר סיני ויחנו בקברות התאווה. ויסעו מקברות התאווה ויחנו בחצרות…" וככה עוד ועוד, 42 פעם.
מי שקורא אותם רוצה שיסתיימו כבר השמות הבלתי מוכרים הללו. אבל למי שהיה שם, כל חניה היא שק של חוויות וזכרונות. "כאן ישבנו לנוח ושמענו את הרוח כמו מנגינת חליל יפה-יפה. פה ראינו גמלים והאכלנו אותם עם הידיים. שמה הייתה השקיעה הכי יפה שראיתי. האם את זוכרת?"
כל חניה מלמדת משהו. ולפעמים עוברות הרבה שנים עד שמצליחים להבין מה לקחנו איתנו מהמקום ההוא. ולפעמים רק הדור הבא, שלא בא משם, יבין. ולפעמים בכלל לא. "לאלוקים פתרונים".
"הָעוֹלָם מָלֵא זְכִירָה וְשִכְחָה
כְּמוֹ יָם וְיָבָּשָה, לִפְעָמִים הַזִּיכָּרוֹן
הוּא הַיָּבָּשָה הַמּוצֶקֶת וְהַקַּיֶּימֶת
וְלִפְעָמִים הַזִּיּכָּרוֹן הוּא הַיָּם שֶמְכַסֶה הַכּוֹל
כְּמוֹ בַּמַּבּוּל, וְהַשּכְחָה הִיא יַבָּשָה מַצִּילָה כְּמוֹ ארָרָט" (יהודה עמיחי)
רגע לפני הכניסה לארץ מסכמים שלב בחיים. ארץ ישראל כבר לא תהיה כמו המדבר. שם יש איש תחת גפנו ותחת תאנתו, ערים בצורות וחזקות ובית מקדש אחד.
ואני מדמיין את בני ישראל עומדים שם על ההר ומסתכלים אחורה על כל מה שעברו. ומי שלא היה שם, לא מבין את הדמעות שבטח זלגו מאליהן.
שבת שלום
דרור יהב
אהבתם? הצטרפו לסוכרייה לשבת
