כל כותב מקצועי יודע שהכתיבה עצמה היא רק 20% מהעבודה. 80% מהזמן מוקדש לתכנון, עריכה, ליטוש ומחיקה. כעורך, לעתים אני משקיע יותר זמן בספר מאשר הכותב עצמו, ובכל זאת מי שחתום על הכריכה זה הוא ולא אני. למה?
למעשה מדובר בשני תהליכים שקורים בחלקים שונים של המוח – יש 'מוח כותב' ו'מוח עורך'. ההבדל המרכזי ביניהם הוא ש'המוח הכותב' ניצב מול דף ריק, ואילו 'המוח העורך' ניצב מול דף מלא. קל יותר לתקן משהו קיים מאשר להתחיל אותו מאפס, יש מאין. לא בכדי סופרים רבים מדווחים על בלקאאוט ומחסומי כתיבה שונים, אבל אף פעם לא שמעתי על "מחסום עורכים".
התורה מספרת לנו על "ערי מקלט" – שש ערים שאליהן בורחים אנשים שהרגו בשוגג, כלומר בתאונה או בלי כוונה. בערים הללו הם מוגנים לחלוטין, אך אם הם יוצאים מהן הם חשופים לנקמת דם מצד בני המשפחה של ההרוגים. מצב זה מתקיים עד שהכהן הגדול נפטר, ואז יכולים הרוצחים בשגגה לשוב לבתיהם.
עבור האדם המערבי, נקמת דם היא דבר לא מוסרי בעליל. אנשים לא אמורים לקחת את החוק לידיהם, ולכן העברנו את הטיפול בסדרי החיים, אפילו האמוציונלים ביותר, למערכת שנשלטת על ידי חוקים ובתי משפט.
אך יש כאן פספוס מצידנו. מנקודת מבטו של העולם העתיק, עצם הרעיון שאדם שהרג יכול להימלט ללא עונש היה מופרך, ולא משנה מה הסיבה. אדם שלקח חיים מוכרח לשלם בחייו, ויהי מה. ומי שאמור לוודא שדם ישפך תחת דם, תחת העקרון של נקמה צודקת, הוא במיוחד בני המשפחה.
העובדה שכיום אנשים בתרבות המערבית לא רוצחים את מי שהרג את יקיריהם נראה לנו טריוויאלי, רק בגלל שאנחנו כבר חיים בעולם שעוצב על ידי הרעיונות הללו.
בעולם שבו עשרת הדיברות הם חוק אוניברסלי שהתורה כתבה 'יש מאין', 'המוח העורך' שלנו יכול להרשות לעצמו להתרשם או לבקר את מה שהוא רואה מולו.
פרשת ערי מקלט מופיעה דווקא כאן, ממש ערב הכניסה לארץ, לא רק כדי ללמד שהפעלת הכח צריכה להיות מוגבלת. לא פחות מכך, היא מלמדת אותנו על העוצמה המוסרית שהביאה היהדות לעולם, המלמדת אותנו כיצד להקים חברת מופת וצדק לדורות.
שבת שלום
דרור יהב
להצטרפות לסוכרייה לשבת
