ארבעה מזבחות בנה אברהם לה': אחד בשכם, אחד באלוני ממרא (חברון), אחד בהר המוריה והרביעי במקום לא ברור, שמקבל נ.צ יחסית – "בין בית אל מים (ממערב) והעי מקדם (מזרח)".
המדרש מסביר שאברהם בנה את המזבחות משום "מעשה אבות סימן לבנים".
בכל אחד מהמקומות הללו עתידה להיות פורענות, ואברהם למעשה הכין את הקרקע מראש וסיפק "זכויות" לצאצאיו מבעוד מועד. בשכם ימכרו האחים את יוסף, בחברון תתעורר מחלוקת על דוד, והמקדש שייבנה בהר המוריה עתיד להיחרב.
המזבח הרביעי הוא יוצא דופן כי קודם כל, אין בו מקום מדויק. ושנית, לא כל כך ברור מה קרה במקום הזה.
על פי המדרש, יעודו של המזבח הרביעי הוא "שלא יפלו בניו בחרב". אמורה להיות מלחמה נוראה באותו מקום, ואברהם בנה את המזבח כדי להגן עליהם מראש.
אז איזו מלחמה היתה בהעי?
ספר יהושע מתאר את כיבוש הארץ על ידי בני ישראל שמגיעים מהמדבר. מיד בהתחלה התברר שיושבי הארץ די מפחדים מהם, והם כלל לא יצטרכו להילחם.
כך נכבשה יריחו, עיר בצורה ומוגנת, על ידי תקיעות שופר ושבעה סיבובים סביבה. באופן פלאי, החומות נפלו.
המלחמה הבאה בתור היתה מול העי.
גם הפעם יהושע שלח מרגלים, שהרגיעו את העם: "אל יעל כל העם – כאלפיים איש או כשלושת אלפים איש יעלו".
זו לא היתה הערכה צבאית מדויקת, אלא הערכה שנבעה מתחושת אופוריה. אם ניצחנו ככה ביריחו, מה זה כבר העי החלשה? ממילא אף אחד לא יכול עלינו…
והתוצאה – היתה הרסנית…
"ויכו מהם אנשי העי כשלושים וששה איש".
כמה זה 36 מתוך 3,000? בערך 0.1 אחוז.
ובכל זאת בני ישראל מאבדים עשתונות –
"ויימס לבב העם ויהי למים". יהושע תהה אם לא כדאי היה להישאר במדבר.
כמובן שכל חייל הוא חשוב,
אבל בכל זאת, מלחמה.
36 חיילים נפלו ואתם כבר רוצים לחזור למדבר?
הלו?! מה קורה כאן?!
התשובה פשוטה.
את ארץ ישראל לא מקבלים בדרך הטבע,
את ארץ ישראל מקבלים רק בדרך של הכנעה:
"ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם, ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה".
אנחנו לא בעלי הבית כאן, לארץ הזו יש רק בעל בית אחד. אי אפשר לכבוש אותה בכוח הזרוע, "אני ואפסי עוד" (כפי שניסו הבבלים, הפרסים, היוונים, הרומאים וכו').
הארץ הזו שייכת למי שבא בתחושת ביטול, בהכנעה לבורא עולם. היא הובטחה דווקא לאברהם כי מידתו היתה "ואנכי עפר ואפר".
זו היתה הטעות של בני ישראל אחרי כיבוש יריחו:
הם חשבו שהם ניצחו בכוחות עצמם, ושכחו את מה שאמרה רחב למרגלים שהגיעו לשם –
"ידעתי כי נתן ה' לכם את הארץ וכי נפלה אימתכם עלינו וכי נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם… כי ה' אלוקיכם הוא אלוהים בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת".
רחב אומרת – זה לא אתם, זה ה'! תוציאו לכם מהראש כאילו לכם יש כוח. ממש לא! אם ה' יחליט, אתם תהיו סמרטוט רצפה… כולם פה מפחדים כי הם יודעים שה' איתכם.
אבל בני ישראל לא הקשיבו…
ולמרות שכל שלל המלחמה ביריחו נועד להיות קודש לה', נמצא מי שלקח ממנו (שהרי זה "מגיע להם"):
"אנחנו ניצחנו. אנחנו הצלחנו. אנחנו אנחנו אנחנו."
מכאן הדרך הייתה קצרה להתרסקות…
כאן בדיוק נכנס אברהם לתמונה.
שנים רבות קודם לכן הוא עלה ממצרים "כבד מאד במקנה בכסף ובזהב". איש עשיר שהצליח בחיים, אבל תמיד זכר שכל מה שקיבל היה מתנת חינם מה'.
את המזבח שלו בין העי ובית אל הוא הקים מתוך תפילה:
ריבונו של עולם, תרחם עלי! בבקשה ממך, תרחם על הילדים שלי, תציל אותם מהגאווה! תעזור להם להתגבר על האגו, על תחושת הישות, על ה"מגיע לי"! תוציא אותם מכל התלונות והבכיינות שלהם!
אחרי ההפסד בהעי בני ישראל ניסו שוב.
בפעם הזו יהושע כבר שלח 30,000 איש, לא לקחת צ'אנס.
הם באמת ניצחו, אבל הקסם אבד.
ה' אמר: אה, רוצים לבד? נראה אתכם…
תפילתו של אברהם הועילה שלא נפלו רבים מבניו.
אבל את התפילה הזו אי אפשר להפסיק, מוכרחים להמשיך!
שבת שלום
דרור יהב
הצטרפו לקבלת סוכרייה לשבת כל יום שישי בבוקר!
