כשמתפרסמת גזרת השמד של המן על עם ישראל, מרדכי היהודי מבקש מאסתר המלכה שתלך אל המלך אחשורוש ותתחנן לפניו על עמה. אסתר עונה את השדבר שכולם יודעים – אין לבוא אל החצר הפנימית ללא הזמנה רשמית, ומי שעושה זאת, "אחת דתו להמית".
בשלב הזה צפוי היה שמרדכי יענה לה: אסתר היקרה, את היא המלכה! אם לא תלכי, מי ילך במקומך? כולנו ניכחד ונימחה מעל פני האדמה. אנחנו חייבים אותך!
אבל מרדכי משיב לה את ההפך הגמור: "אם החרש תחרישי בעת הזאת – רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו. ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות?". אסתרי, אל תדאגי – אם לא תלכי את, מישהו אחר כבר ילך. תימצא דרך אחרת לבטל את הגזירה משום שעם ישראל חי לעולם, ו"נצח ישראל לא ישקר". השאלה היא רק איזה מין אדם את רוצה להיות? האדם הוא סך הבחירות שלו, ולך יש הזדמנות יחידה במינה לבחור בנצח ולהיזכר לדורות, גם אם יש בכך סכנה מסוימת של איבוד הישות העצמית. אם תתחברי אל כלל ישראל, תגלי שגם את הרבה יותר גדולה מהאדם הפרטי שאת, ויופיעו בך כוחות של אומה שלמה.
אסתר משתכנעת והולכת אל המלך מתוך מסירות נפש, "וכאשר אבדתי – אבדתי". והסוף ידוע – ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר.
אך הכוח למסור את הנפש בשביל עם ישראל מופיע לראשונה בפרשה שלנו. לאחר חטא העגל ביקש הקדוש ברוך הוא להשמיד את העם ולהתחיל אותו מחדש ממשה רבנו. אך משה אינו מוכן לכך: "אם אין, מחני נא מספרך אשר כתבת". משה רבנו, שהתורה כולה נקראת על שמו "תורת משה", שהשקיע את כל חייו בלימודה, מוכן לוותר על מפעל חייו ובלבד שעם ישראל ימשיך להתקיים.
זה הכוח של חיבור לעם, לאומה, לכלל – כשאדם אינו רואה עצמו כאדם פרטי אלא תא אחד מהגוף שנקרא עם ישראל, שימשיך להתקיים לעד גם אחרי שכל התאים כבר יתחלפו.
