הרב שלמה קרליבך הלך פעם ברחובות תל אביב וחיפש רחוב מסוים ליד הים. הוא עצר עובר אורח שהיה בדרכו לכיוון השני ושאל אותו, והלה אמר שהוא ילווה אותו עד המקום שחיפש.
כשהלכו יחד, הרגיש הרב קרליבך לא נעים על כך שבזבז לו את הזמן ואמר לו, "זה בסדר, אני מסתדר מכאן". והבחור השיב: "ומה אתה חושב, שאם אין לי כיפה על הראש, אני לא מחפש מצוות?…"
פרשת כי-תצא היא העמוסה במצוות מכל פרשות התורה, ואולי זה המקום לברר מה הרעיון העומד מאחורי הרעיון של מצווה. ביהדות יש תורה, יש תפילה, יש רוחניות והשראה – אבל הפרקטיקה המעשית, ההלכה, תופסת מקום חשוב לא פחות בחיי היום-יום. ולאנשים מסוימים היא נראית לעיתים מיושנת, לא מעודכנת, כופה ומאיימת.
גם כשלא מתחשק
מצווה, אומרים חכמינו, באה מלשון "צוותא". אהבה אינה רק עניין תאורטי, יש לה גם ביטוי מעשי. זוג יכול לחיות זה ליד זה שנים ארוכות מבלי להיות קשור באמת, כשכל אחד מרוכז בעצמו ובחייו. עומק האהבה מתבטא דווקא בויתור, בהליכה לקראת, במאמץ לצאת מעצמך גם כשלא מתחשק. לפעמים האהוב מבקש דבר שאיננו מבינים אותו ("אכפת לך לא ללכת עם החולצה הזאת מחוץ לבית?") או לא מסכימים איתו ("אני שותה תה עם שש כפיות סוכר"). אבל דווקא ההקשבה לפרטים הקטנים הללו הם שמביאים אותה לשיא.
חשבו על אם שבנה מגיע לשבת מקוצרת מהצבא: גם היא יודעת שהוא מגיע הביתה תשוש ורק רוצה לישון, אבל האם יעלה על דעתה שהבית לא יהיה מלא באינספור מטעמים שהוא אוהב? הגיון לחוד ואהבה לחוד…
ולפעמים, כשהקשר קצת נחלש או אחרי ויכוח לא נעים, האהוב מבקש משהו שהוא לא באמת צריך, רק כדי להתחבר מחדש. והמאמץ מהצד השני למלא את רצונו הוא מה שמחדש את האהבה ומחזק את הקשר.
וכך, להבדיל, גם עם אלוהים. כן, אנחנו יכולים לעמוד איתו בקשר בלתי מחייב ואף קריר שנים רבות, זה ליד זה, מבלי להרגיש קשורים אליו כלל. אבל שום דבר של אמת לא יצמח משם. דוקא בהיענות לקריאתו אלינו, דווקא במילוי הרצון שלו, שיורד עד הפרטים העמוקים והדקים ביותר של החיים, גם מבלי שאנחנו תמיד מבינים אותם, מתרחש הפלא של יצירת קשר חזק ואמיתי. ושם, שם מתממשת האהבה.
שבת שלום!
דרור יהב
