כבר כמה שנים שאני מלמד שיעור קבוע בפרשת השבוע במרכז לעיוורים ברמת גן.
פגשתי שם את אחד האנשים השמחים והאופטימיים ביותר שיצא לי להכיר:
אדם שאיבד בגיל מבוגר את מאור עיניו, אך רואה יותר ממה שאני רואה עם שתי העיניים שלי.
בכל פעם שאני שואל אותו מה שלומו, הוא – שנולד במחנה הריכוז ברגן-בלזן מיד לאחר השואה –
עונה בחיוך ובקול גדול את אותה תשובה קבועה:
"אם קמים בבוקר והולכים לבד, ושוטפים פנים לבד, ומתלבשים לבד, אז מודה אני לפניך מלך חי וקיים!"
ובכל פעם אני שואל את עצמי, מאיפה הוא מכיר את הסוד הזה?
התופעה ההפוכה לצערנו, כבר אינה תופעה שולית:
כל אדם שלישי בישראל סובל מדיכאון (נתוני 2019, עוד לפני הקורונה).
אחד מכל עשרים אנשים צורך תרופות נגד דיכאון,
אחד מכל ארבעים – מטופל בתרופות נגד חרדה.
והמספר רק עולה כל שנה.
הדיכאון הפך למגפה של המאה ה־21.
איך זה יכול להיות?
הרי התקופה המודרנית הביאה שפע חומרי שלא היה כדוגמתו:
מזון מכל העולם שמגיע לסופרמרקט הקרוב לביתך, שיפור עצום ברפואה, אמצעי תקשורת שמחברים בין אנשים, זמן פנוי לרוב.
אם הכל טוב, למה הכל כל כך לא טוב?
אולי כי לאף אחד אין זמן להסתכל על זה.
98 קללות, העלולות לבוא על ישראל אם לא ישמרו את הברית עם ה', מתוארות בפרשה.
וההסבר לכך: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל".
נוהגים לצטט את דברי האר"י הקדוש על הפסוק, שעבודת ה' וקיום המצוות צריכים להיעשות מתוך שמחה.
אך זה אינו הפירוש הפשוט.
רש"י הסביר את המילים מרוב כל – "בעוד שהיה לך כל טוב".
כשהיה לך שפע, ברכה, טובה – האם זכרת את ה'?
ידעת לומר תודה, הערכת את מה שיש, או שהתמקדת בחיסרון ובמה שאין?
לפעמים זה מביך להגיד דברים כאלה מרוב שזה טריוויאלי, כאילו אנחנו מדריך "עזרה עצמית" מהסוג הזול ביותר.
אבל את האמת אי אפשר לשנות.
המבט הפשוט על החיים, על פרוסת לחם עם קוטג', על נייר טישו זמין, על שתי עיניים שרואות, על שיניים שלא כואבות, על רגל מתפקדת, על אוויר נקי, על ארץ ישראל, על השבת, על הברית והקשר עם ה' – זה כנראה הסוד האמיתי.
שבת שלום
דרור יהב
להצטרפות לסוכרייה לשבת
