פרשת השבוע פותחת במצוות הביכורים – הבאת הפירות הראשונים לבית המקדש. הסדר הוא שמניחים את הפירות ביד הכוהן ואומרים פסוקים של "וידוי הביכורים", שמוכרים לנו מההגדה של פסח. זהו בעצם תיאור של כל השתלשלות האירועים הלאומית שהובילה לרגע הזה:
"ארמי עובד אבי, וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט… ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים. ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש. ועתה, הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'… ".
מוזר מאוד. למה אדם שרוצה להגיד תודה על התאנה שגדלה לו בחצר, צריך לתת עכשיו שיעור בהיסטוריה, לספר על יעקב אבינו, יציאת מצרים וכו'?…
(מעניין שבאופן דומה, גם בברכת המזון שנאמרת בסוף ארוחה שכוללת לחם, מזכירים את קבלת התורה, יציאת מצרים ואפילו ברית המילה. יוצא שכל פעם שאתה אוכל מנה פלאפל, אתה מזכיר את יציאת מצרים… למה?)
התשובה טמונה בדברי "הגשש החיוור": "בית שבונים אותו ארבעים קומות באוויר, קודם כל בונים אותו שמונים קומות באדמה…"
מה שמאפשר את הפריצה לגובה בבנייה הוא היסודות החזקים באדמה. זה נכון גם בעצים, ולכן עצים גדולים זקוקים לשורשים עמוקים במיוחד שמאפשרים להם לצמוח למעלה (כמו אצלנו בשדרה, הפיקוסים הענקיים שולחים שורשים לכל עבר. מוזמנים לבקר).
כמוהם, גם האדם זקוק לשורשים ויסודות חזקים כדי לגדול. בהרצאה מעניינת באתר "טד" הובא מחקר הקובע שהתכונה המובהקת ביותר המובילה למצוינות בחיים היא… היכרות עם הסיפור המשפחתי שלך. מתברר שככל שאדם מכיר יותר את העבר וההיסטוריה שלו, כך יכולת ההתפתחות ומיצוי הכישרונות שלו גדלה.
כשיהודי מביא את ביכורי פרי האדמה שלו – אירוע משמח ביותר – הוא נזכר בסיפור המשפחתי המורחב שלו, ובכך שהוא בעצם רק חלק משרשרת ארוכה של דורות שהיתה לפניו ותמשיך גם אחריו. וכשהוא מחובר לשורש, הוא יכול לפרוץ קדימה ולממש את התפקיד המיוחד שלו בעולם.
שבת שלום!
דרור יהב
להצטרפות לקבלת סוכרייה לשבת: https://chat.whatsapp.com/H4hGYrecFWn2xSpy6uznl1
