בימים אלה מידפקים פליטים רבים על דלתותיה של מדינת ישראל. ומאליה עולה השאלה, האם עלינו לסייע להם ולקלוט אותם בארצנו? ואיך להתייחס לעובדה שאבותיהם לא רק שלא ריחמו על אבותינו, אלא רצחו אותם באכזריות באינספור פוגרומים, גזלו את רכושם וטימאו את נשותיהם?
מצד אחד עומד המוסר האנושי, שמפציר לחמול על המסכנים הללו, ומצד שני – יש גם כן מוסר אנושי של כבוד ונקמה…
מדרש מעניין (קהלת רבה) נותן כיוון לתשובה: יום אחד יצא ר' אלעזר בן שמוע להליכה אל חוף הים. לפתע שמע ממרחק זעקות שבר. הוא נשא את עיניו וראה בלב הים ספינה טובעת, שכל נוסעיה, והמשא שעליה, שוקעים בים. רק אדם אחד, שאחז בכל כוחו באחד מקרשי הספינה, ניצל מטביעה. נחשולי המים והגלים העזים הכו בו בעוז, והוא הגיע לחוף כשהוא ערום כביום היוולדו. הוא מיהר ועלה מן החוף והתחבא בין הסלעים, לבל יראוהו במערומיו.
לא עברו רגעים אחדים, ושיירה של יהודים שנשאו רגליהם אל ירושלים, לכבוד החג, עברה. פנה אליהם אותו אדם מבין הסלעים, ואמר: עזרו לי! הושיטו לי מבגדיכם לכסות אותי! אנא! אומנם איני מעמכם, אך אני צאצא לבני עשיו, אחי יעקב! נותרתי מחוסר כל!
אותם יהודים התעלמו מקריאותיו וביטלו את בקשתו בבוז, באומרם: להיפך! הלוואי שכך יקרה לכל בני עמך!
ראה אותו אדם את ר' אלעזר בן שמוע שעבר שם, והתחנן לפניו: אדוני! אתה אדם חשוב ומכובד, ודאי תדע כבודו של אדם באשר הוא. אנא ממך, תן לי כסות לכסות את בשרי.
ר' אלעזר בן שמוע לא אמר דבר אך פשט את גלימתו מעל כתפיו ונתנה לו. ולא עוד אלא שהביא לו גם אוכל ומשקה וכסף לרוב והרכיבו על סוסו עד שהביאו אל ביתו, שם נח והתאושש.
חלפו הימים והקיסר הרומאי מת, ואותו אדם שהציל ר' אלעזר בן שמוע מונה תחתיו. מיד כשעלה על כס המלכות גזר וציווה לכל עבדיו: להרוג את כל היהודים ולבוז את נשותיהם!
היהודים לא ידעו את נפשם. מיהרו ובאו לפני ר' אלעזר בן שמוע והתחננו לפניו: לך לפני הקיסר ובקש ממנו רחמים. השיב להם: האם אינכם יודעים שאצל הרומאים שום דבר אינו ניתן בחינם?
היהודים אספו כסף וזהב ושלחו בידו, שיתחנן, ישחד, ויעשה כל מה שרק ניתן – להעביר את רוע הגזירה.
ר' אלעזר לקח את הכסף והלך לארמון. כשראה הקיסר כי עומד לפניו לא אחר מר' אלעזר בן שמוע, קפץ ונעמד, ושאל אותו: אדוני, מה מעשיך כאן? למה לא שלחת להודיע שאתה מתכוון להגיע, הייתי שולח כרכרה שתאסוף אותך!
אמר לו ר' אלעזר: באתי לעמוד ולהתחנן לפניך על עמי ישראל אשר שלחוני, למען תבטל את הגזירה הנוראה שגזרת עליהם.
השיב לו הקיסר: וכי מדוע שאבטל? הלא עשיתי את אשר התורה שלכם בעצמה מצווה. הרי בתורתכם כתוב: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'", והתורה מסבירה זאת בנימוק שכאשר באו בני ישראל ממצרים, העמונים והמואבים לא קידמו את פניהם בלחם ומים. והנה, כשאני באתי כפליט מן הים – האם בני עמך לא התייחסו אלי באותו האופן? האם סייעו בידי, נתנו לי בגד ללבוש, לחם לאכול או מים לשתות? ואם לא די בכך, הרי שהם דיברו אלי בשנאה ובבוז, ועברו על דברי התורה: "לא תתעב אדומי!". האם הם לא חייבים על כך מיתה?
אמר לו ר' אלעזר בן שמוע: הצדק עמך, ואף על פי כן, אנא, סלח ומחל להם.
אמר הקיסר: וכי אינך יודע, שבמלכות זו – אין נותנים דבר בחינם?
הוציא ר' אלעזר בן שמוע את הכסף והזהב והגיש לפני הקיסר.
אמר הקיסר: איני צריך זאת, קח לעצמך את הכסף והזהב תחת הטובה אשר עשית עמדי. וחיי היהודים כולם יינצלו הודות לחסד שעשית עימי.
עד כאן הסיפור. מה אפשר ללמוד ממנו?
לכאורה נראה שהמסר הוא שצריך לעזור לפליט המסכן, לרחם עליו ולסייע לו בכל מה שניתן. לפי זה, הניצול ורבי אלעזר הם הטובים, והיהודים שסירבו לעזור הם הרעים.
אבל בואו נתבונן לרגע במצבם של אותם יהודים. רבי אלעזר בן שמוע חי במאה השנייה לספירה. הוא היה מצעירי תלמידיו של רבי עקיבא, שאותו הוציאו הרומאים להורג במיתה אכזרית מאין כמוה, והיה עד לגזרות אדריאנוס. גזרות אלה היו מכלול של פעולות עונשין בתגובה למרד בר כוכבא, שכללו שורה של צווים שנועדו לעקור את הזהות הלאומית והדתית של היהודים, ומי שלא מילא אותם הוצא להורג באכזריות. לפי המדרש, רבי אלעזר עצמוהוצא להורג על ידי הרומאים כאחד מעשרת הרוגי מלכות.
אם כן, היהודים שראו את אותו גוי שהגיע אל החוף לא ראו בו אדם תמים. הוא היה אחד משונאי ורוצחי עמם, שיתכן שבעצמו ניפץ את גולגולותיהם של עוללים מסכנים על הארץ, או דרך במגפיו המסומרות על קשישות ששיוועו ללחם. הם לא סייעו לו כי הם פעלו מתוך רגש עמוק ואמיתי. הרומאים שרפו את ארצם, בזזו את כספם, מכרו אותם לעבדים, התעללו בהם, אנסו את נשותיהם, אסרו על לימוד תורה ושמירת שבת וצלבו אותם עד מוות. ומי יודע מה הרומאי הזה בעצמו עולל, ואיפה אבא שלו היה בזמן החורבן? וחוץ מזה, מי מבטיח שאם הם יעזרו לו הוא אכן יגן עליהם ולא ינצל את כוחו כדי לפגוע בהם? (כמו מחבלים שהתרפאו בבתי חולים ישראלים ואחר כך יצאו לבצע פיגועים בשטח ישראל).
בקיצור, נראה שדווקא היהודים שסירבו לעזור לו פעלו בהגיון ואפילו במוסריות.
ובכל זאת, רבי אלעזר נהג אחרת. הוא עזר לאותו פליט, אך המדרש לא מספר את מניעיו. רק בסוף הוא מביא את הנימוק, ומשתמש בפסוק: "שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל-פְּנֵי הַמָּיִם, כִּי בְּרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ" (קהלת).
רבי אלעזר מן הסתם לא ידע שאותו גוי יעמוד ויהיה לקיסר, אבל הוא כנראה הבין שאף חסד לא חוזר ריקם. מה שהדריך אותו ביחסו לאותו רומאי, שגם דרש ממנו להתגבר על האיבה הבסיסית והמובנת כלפי אותו אדם, הייתה ההבנה שלפעמים צריך לעשות חסדים עם הזולת לא כי מגיע לו, אלא כי יש בכך תועלת. לפעמים זה פשוט משתלם לעזור, גם אם אין בכך הגיון מוסרי. זהו "ריאל-פוליטיק" במיטבו. המדרש מלמד שלעיתים קבלת החלטה מתוך שיקול קר שכזה היא מעשה מוצדק בפני עצמו, ואפילו מוסרי. המעשה של רבי אלעזר מוכיח כי השיקול שלו היה נכון, והמעשה בסופו של דבר אכן החזיר את ההשקעה.
עד כה, משתי מלחמות העולם שעברו בעולם יצאו היהודים מחוזקים מבחינה פוליטית: הצהרת בלפור ב-1917, והקמת מדינת ישראל בתמיכת האומות ב-1948. יש לנו חשבון ארוך עם מדינות אירופה, וחוב הדמים הפתוח שלהן אצלנו עוד רחוק מלהיות משולם. אך אם העם היהודי יידע למנף את המצב הנוכחי לקצירת הישגים בין־לאומיים, אולי יקבלו זאת בהבנה אחינו שדמיהם ספוגים באדמת אירופה. למרות אי הצדק שבדבר, נראה שעלינו לנהוג כדברי קהלת, "שלח לחמך על פני המים, כי ברבות הימים תמצאנו".
שבת שלום
דרור יהב
להצטרפות לסוכרייה לשבת
