בספר הנפלא "שמונה דקות אור" מספרת בתו של הרב מנחם פרומן ע"ה על מנהג מיוחד שהיה לו: לסדר את התפילין מול המראה במשך שעות ארוכות, כדי שיישבו במקומן המדויק.
יום אחד, לאחר פיגוע מחריד בו נרצחו יהודים, חזר הרב הביתה מזועזע. הוא הפנה קריאה כלפי שמיים, ושאל בקול רם: "אולי בכלל אין שם אף אחד?!". לאשתו אמר שהוא כבר בכלל לא בטוח שהוא אדם מאמין… עד כדי כך לקח את זה קשה.
למחרת עם שחר ראתה אותו עומד מול המראה ומסדר את התפילין כהרגלו. לשאלתה, איך רק אתמול היו לו ספקות אמוניים ועכשיו הוא כבר חוזר ומניח תפילין, ענה משהו בסגנון: "מה זה קשור? זה שיש לי שאלות באמונה זה דבר אחד, וזה שצריך להניח תפילין זה דבר אחר לגמרי…"
ספקות באמונה לא נולדו היום. אברהם אבינו, גיבור הפרשה, הוא הראשון שנעמד מול בורא עולם. כששמע את תוכניותיו לסדום, מחה נמרצות: "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע. וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע?! חָלִלָה לָּךְ, הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?!".
סליחה? ממתי אדם אומר לבורא עולם מה לעשות? אבל מסתבר שה' דווקא רוצה בכך, ואפילו מקשיב.
אנשים מאמינים באמת לא חוששים להביע את כאבם וצערם כלפי שמיים. כך עשו גם משה, חנה, ירמיהו, איוב ועוד רבים וטובים. מי שכועס מאוד על הקב"ה, מי שמטיח בו דברים, סימן שהוא מאמין בו.
ואולי אפילו להיפך – מי שעובר בשקט את צערו סובל לבד; מי שמשתף אותו בצורה כנה ואינטימית זוכה לדברים הרבה, כפי שדורשת הגמרא: "כל המשתף שם שמים בצערו, כופלין לו פרנסתו שנאמר (איוב כב, כה) וְהָיָה שַׁדַּי בְּצָרֶיךָ, וְכֶסֶף תּוֹעָפוֹת לָךְ". פרנסתו כמובן אינה רק משכורת בסוף החודש, אלא כל הדברים שמפרנסים את חיינו – בריאות, פרנסה, אהבה וכו'.
אומנם, גם להטיח דברים צריך לדעת. אם הוא בא ממקום של קינטור ותלונה, יש בכך טעם לפגם.
אבל זעקה אותנטית של כאב אמיתי, של בקשת הלב מתוך אינטימיות ושיתוף, פועלת ישועות. ואולי דווקא אותה בורא עולם הכי אוהב.
שבת שלום
דרור יהב
להצטרפות לסוכרייה לשבת לחצו כאן
