"ויאמר א-לוהים אל אברהם: קח לך את בנך את יחידך אשר אהבת – את יצחק, והעלהו לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך…"
קשה להבין את ההיגיון.
אברהם איש החסד, שכל כולו רק נתינה והרעפת טוב על הסובבים אותו, מחכה 99 שנה לבן.
כשסוף סוף הוא מקבל אותו, הוא מתבקש למסור אותו חזרה אל האל, וזהו "מעל ומעבר לכל מה שאפשר שיארע במציאות, דבר שאין לדמות שטבע האדם ייענה לו" (רמב"ם).
איך יתכן שאברהם מסכים? אפילו על סדום, עיר של אנשים רעים וחטאים מאוד, הוא התפלל שתינצל בזכות כמה צדיקים שיש בה, ועל הבן המתוק והצדיק שלו הוא לא חס?
שנית, מה הרציונל שעומד מאחורי הבקשה של א-לוהים? למה מלכתחילה לתת לו בן, אם ממילא הוא הולך לבקש ממנו לעקוד אותו?
כדי להבין את הרעיון נעיין בעיקרון חשוב הנוגע ל"עקידה" הפרטית שיש לכל אחד ואחד.
ראשית עלינו להכיר בכך שהאדם מצד עצמו הוא מציאות של גאווה, שכולנו מלאים בה. אנחנו בטוחים שאנחנו אלה שעושים, פועלים ומצליחים, אך האמת היא שאדם לא יכול לעשות דבר בלי עזרתו של ה'. הדוגמא של 'השבת השחורה' כואבת אך משקפת מציאות אמיתית. היינו בטוחים שאנחנו הצבא הכי מתקדם, עם הטכנולוגיה הכי משוכללת, המודיעין הכי איכותי, וכל מה שקורה סביבנו שקוף לנו. והנה התברר ברגע אחד שהכל אשלייה, האמת היא שאנחנו לא יודעים שום דבר, אין לנו מושג מימיננו ומשמאלנו, אנחנו עיוורים, חרשים ומופתעים. ה' עצם לנו את העיניים, ואנחנו לא ראינו. "אם ה' לא ישמור עיר, שווא שקד שומר" (תהלים). זו המציאות האמיתית של האדם ועלינו להכיר בכך.
בקבלה ישנו מושג שנקרא "אתכפיא", מילה בארמית שפירושה – כפיית הרצון, כלומר לעשות היפך הרצון הרגיל שלנו.
ספר הזהר מכביר במעלת האתכפיא, ומסביר שכאשר האדם זובח את רצונו לשם שמיים, הוא זוכה למעלה רוחנית עליונה ומעלה את הכבוד האלוקי למדרגה גבוהה ביותר. אין הכוונה רק להתגברות על דברים גדולים מאוד כמו שעשה אברהם בעקידת יצחק, אלא אפילו, ובפרט, בדברים יומיומיים כמו אכילה ושתייה, דיבור, ראיה וכו'.
לדוגמה: הגמרא מספרת על תלמידי החכמים שרגילים לאכול ארוחת בוקר בשעה מאוחרת מהרגיל, וזאת כדי להרגיל את נפשם להתגבר על הדחף. ישנם סיפורים על צדיקים שלא הוסיפו מלח למזונם כדי לא להתפתות מדי לטעמו של המזון, ועוד דוגמאות רבות.
הרעיון הוא שכשמתעורר לאדם רצון חזק לדבר גשמי או לתאווה מסוימת (איך מזהים? שומעים את הקול הפנימי אומר: "בא לי"), זה סימן שהוא מופעל על ידי דחפים, ולמעשה משמש כלי בשירות היצר הרע. עליו לדעת שדחף זה בא מה', שגם נתן לו יכולת להתגבר.
לפעמים זה אומר רק לדחות את הדחף בכמה דקות ולא לפעול באופן מיידי, ולפעמים לוותר לגמרי. לדוגמה, אדם שאוהב מאוד פיצה ומגיע לפניו מגש חם ועסיסי – אל תסתער, חכה כמה דקות לפני שאתה נוגס את הביס הראשון. אל תהיה עבד לפיצה. או במקרה שאין בדיוק את המאכל שהכי מתחשק לך כעת – לא נורא, תסתפק במה שיש. דוגמה נוספת, היכולת לשים את הטלפון בצד מבלי להסתכל. שמעת הודעה? חכה רגע, אל תפתח ישר, כוון את הרגעים האלה לחיזוק הנפש האלוקית שתאיר בך ולקידוש שם שמיים… חדשות? לא צריך חמש פעמים בשעה.
יש גם אתכפיא בדיבור – שמעת איזה מידע שאתה חייב לחלוק עם כולם? נכנסת לוויכוח ובא לך לומר משהו פוגע? לא חייבים. "תולה ארץ על בלימה" – אמרו חז"ל שאין העולם מתקיים אלא על מי שבולם פיו בשעת מריבה. גם מבחינת הראייה, התורה אומרת "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם" – לא צריך להסתכל בכל דבר, יש דברים שרצוי להימנע מהם, "לפעמים גם מותר לא לדעת הכול…"
דרך אחרת של אתכפיא היא להמשיך את הפעולה הטובה שממילא עושים. קיבלת על עצמך לומר תהלים? יופי, תקרא עוד פרק. לומד תורה? תוסיף עוד כמה דקות, אפשר לכוון שהמאמץ מוקדש להצלחת החיילים… במחשבה – כדאי לנסות, ולו לזמן קצר ביום, לרכז את המחשבה בדברים טובים ומחזקים בתחום הקדושה, ולא להתפתות לחשוב על דברים אחרים.
הפעולות האלה מטפחות בנו את תכונת האיפוק, שמועילה לכל אדם באשר הוא. אך התורה מלמדת שה'אתכפיא' שנעשית לשם שמיים היא הרבה יותר מכך – היא מחזקת את הנפש האלוקית, ומעלה את הכבוד האלוקי לדרגה עליונה. ובעיקר מלמדת אותנו להתבטל לרצון ה', ומכניסה הכנעה טבעית ובריאה שמאפשרת להתמודד עם הגאווה.
זהו ההסבר מדוע ה' ציווה על אברהם על העקדה. הדרישה לזבוח את בנו אכן הייתה לא טבעית וקשה ביותר, וה' לא התכוון שיעקוד אותו בפועל. אך עצם ההתמודדות עם הרצון הפרטי קירבה את אברהם לבורא עולם יותר מכל דבר אחר שיכול היה לעשות.
שבת שלום
עד לנצחון!
דרור יהב
הצטרפו לקבוצה שלי: סוכרייה לשבת
