הסופר אלי ויזל כתב כי לעיירה סיגט ברומניה שבה התגורר כילד, הגיע יום אחד קבצן מסתורי ומוזנח לבית הכנסת. הוא ישן שם, ובזמן שאלי הצעיר למד כל הלילה כדי לקרב את ביאת המשיח, התעורר הקבצן והבהיל אותו. ויזל ברח משם בבהלה. בבוקר פגש את הגבאי וסיפר לו מה אירע. הגבאי אמר שלעולם אל יחשוד באדם שמתנהג מוזר – יכול מאוד להיות שהוא אליהו הנביא, שנוהג להתחפש לקבצנים דווקא…
אברהם אבינו כנראה לא הכיר את הסיפור של ויזל, וגם לא את אליהו הנביא. אך את הרעיון שאנשים אינם בהכרח מה שהם נראים הוא הכיר היטב.
כששלושת המלאכים, המחופשים לנוודים ערביים, מתקרבים לאוהלו, הוא רץ ומשתחווה לפניהם בתחינה שיסכימו להיות אורחיו. הוא מגיש להם סעודת מלכים ומשרת אותם כאחרון המלצרים, והוא בן תשעים ותשע שנה. הכנסת האורחים של אברהם מעוררת הערצה, אך הפלא הגדול יותר בסיפור טמון בתחילתו.
הפרשה נפתחת בהתגלות אלוקית שחווה אברהם – "וירא אליו ה' באלוני ממרא, והוא יושב פתח האוהל כחום היום". אך כשאברהם רואה את האורחים מתקרבים הוא מבקש: "ויאמר אדני. אם מצאתי חן בעיניך, אל נא תעבור מעל עבדך!". במילים אחרות, סלח לי רגע, אני מוכרח לטפל באנשים הללו… מיד אשוב.
ממעשהו של אברהם למדו חז"ל כלל גדול:" גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה".
אך מדוע נהג זאת אברהם? וכי לא יכול היה לבקש מהאורחים להמתין כמה רגעים באהל עד אשר יתפנה אליהם מה גלות האלוקית שחווה? אולי אפשר ללמוד מכאן שאברהם העדיף את המצוות שבין אדם לחברו על מצוות בין אדם למקום?
לעניות דעתי, לא. אולי אפילו להיפך – אברהם דווקא משוכנע שהוא ממלא את רצונו העמוק של אלוהים. הוא יודע שהכנסת אורחים אינה עומדת בניגוד לנבואה האלוקית, אלא מאפשרת אותה, חלק אינטגרלי ממנה.
האדם כידוע נברא בצלם אלוהים. אמונתו של אברהם לימדה אותו שכשהוא פוגש אדם אחר, הוא בעצם פוגש צלם אלוקים – אותו חלק אינסופי שנמצא בכל אדם. אלוהים יכולתלהתגלות לאדם בנבואה, אך גם דרך אדם אחר. כמו שאמר שמש בית הכנסת לאלי ויזל, לעולם אינך יודע אם פגשת היום את אליהו הנביא, אז כדאי שתתייחס לכל אחד כאילו הוא כזה.
בימים האלה, כמה חסר לנו המבט המיוחד של אברהם. זה שמחפש את השכינה לא רק בשמיים, אלא גם בפניו של האדם העומד מולו.
שבת שלום!
https://youtu.be/smr8hIH1IWE
להצטרפות לסוכרייה לשבת:https://chat.whatsapp.com/H4hGYrecFWn2xSpy6uznl1