פרשת ויקרא מתחלקת לשני חלקים ברורים. החלק הראשון מתאר מבחינה טכנית כיצד מקריבים קרבנות מסוימים במשכן: מן החי, מן הצומח וכד'. החלק השני מתאר את הנסיבות שבהן צריכים להביא את הקורבנות האלה. חלק מהקורבנות הובאו בהתנדבות, מתוך רצון פנימי של האדם לציין הכרת תודה, בקשה או מילוי נדר מסוים ('קרבנות נדבה'), וחלק הובאו כחובה או ככפרה על חטא מסוים ('קרבנות חובה').
אלא שבחלק השני אנחנו מוצאים מבנה שחוזר על עצמו שוב ושוב: בהתחלה מתוארות (1) נסיבות החטא (ראשי העם שנתנו הוראה בטעות, אדם שגזל בשגגה, אדם שמעלים עדות שהוא יודע וכד'). לאחר מכן מתואר (2) הקרבן שצריך להביא על אותו חטא, ולבסוף (3) מופיע הנוסח הבא: "וכיפר עליו הכהן מחטאתו… ונסלח לו". כלומר, הקרבת הקרבן על ידי הכהן מבצעת פעולה של כפרה.
בעברית, המילה כפרה פירושה כיסוי – החטא שהיה בולט וזועק מתכסה ונעלם באמצעות הכפרה. (לכן המכסה של ארון הברית נקרא 'כפורת').
הנוסח בזה מופיע בכל החטאים המתוארים בפרשה, בין אם עשה אותם המלך, ראשי העם או סתם יהודי פשוט. על כולם מכפרות פעולותיו של הכהן הגדול, למעט אחד. איזה?
החטא שנעשה על ידי הכהן הגדול עצמו.
מדוע על חטא זה לא נאמר שהכהן מכפר עליו?
אפשרות אחת היא בשל העובדה שהכהן הגדול עצמו מבצע את כל פעולת הקורבן, ואין צורך לומר שהוא מכפר על עצמו – זה ברור.
אבל יש עוד אפשרות: כאשר הכהן הגדול חוטא, אי אפשר לכפר עליו. כלומר, אין מי שיכסה ויעלים את החטאים שלו מלפני ה'.
יוצא מכאן שכל אחד צריך מישהו שיכפר עליו. בבית המשפט קוראים לזה סניגור, שמייצג אותנו לפני השופט; וגם כשאנו עומדים מבחינה רוחנית לפני ה', אנו זקוקים למישהו שיעזור לנו להסיר את הלכלוך שנדבק בנו.
לפעמים נדמה שאנו יכולים לעשות הכל לבד, אך כבר חז"ל אמרו ש"כל הנגעים אדם רואה – חוץ מנגעי עצמו". וכמו שאומרים, אי אפשר לראות את הגיבנת של עצמך…
גם אם אנחנו מרגישים הכי חכמים, הכי נבונים, הכי מוצלחים – כל אחד צריך מישהו שיסתכל עליו מבחוץ ויראה את הנגעים הפנימיים שלו שהוא עצמו לא רואה. וכל אחד מאיתנו הוא גם בתפקיד המסתכל. כשאנחנו נכנסים לתפקיד הזה, חשוב לזכור את המבט העדין שהיה לכהן הגדול – מבט שלא רק מחפש פגמים, אלא בעיקר מבט שמכפר, מכסה ומעלים אותם.
שבת שלום!
דרור יהב
להצטרפות לסוכרייה לשבת: https://chat.whatsapp.com/H4hGYrecFWn2xSpy6uznl1
