כל השבוע אנחנו עסוקים בתיקון העולם – מתכננים, משנים, מתקנים ויוצרים, בונים ומוחקים, מציירים וכותבים, מתכנתים, מעדכנים, משדרגים, מעלים ומורידים, חותכים ומוסיפים. הימים מלאים ברשימת פעולות ("טאסקים") שאין לה סוף, מרדף בלתי פוסק אחר השלמות. האם נגיע אי פעם?
בפרשת השבוע, רגע לפני שמשה מודיע לבני ישראל את פרטי התכנית להקמת משכן, הוא מזכיר להם את מצוות השבת: "ששת ימים תעשה מלאכה, וביום השביעי יהיה לכם קודש, שבת שבתון לה'". מה כל כך דחוף להזכיר עוד פעם את השבת, שכבר ניתנה בעשרת הדיברות בהר סיני?(חכמינו למדו מכאן שהסמיכות בין מלאכת המשכן לשבת באה ללמד מה הן המלאכות האסורות בשבת – כל אלה שנעשו לצורך הקמת המשכן ותיחזוקו השוטף, ובסך הכל ארבעים חסר אחת, ט"ל מלאכות, שהמאפיין שלהן הוא היותן "מלאכת מחשבת", מלאכה שנעשית מתוך עיון וכוונה).
התורה אמרה "ששת ימים תעשה מלאכה" כי באנו לעולם הזה כדי לעשות, להפוך אותו למקום טוב יותר מאשר נכנסנו אליו.
אבל המלאכה לא תהיה שלמה בלי רגעי התבוננות. כמו אמן שפוסע לאחור עם השלמת היצירה ונהנה ממעשימידיו, כך עשה אלוקים בסוף ששת ימי הבריאה, וכך הוא מצפה גם מאיתנו.הרצון לשנות את העולם בלי סוף הוא מבורך, אך יום אחד בשבוע אנחנו שמים אותו בצד. בשבת אנחנו מוכנים לקבל את הנייר החלק כפי שהוא, את שלמותו של הכתם בחולצה ואת האור בשירותים הדלוק (או מכובה) למשך 25 שעות – בלי ביקורת. ליום אחד בשבוע אנחנו משלימים עם המציאות ומפסיקים לשנות אותה כל הזמן, מקבלים את היותה יצירה אלוקית מושלמת – בדיוק כמו שאלוקים רוצה שהיא תהיה.
העקרון של השלמה עם המציאות ביום השבת חזק כל כך, עד שהוא גובר אפילו על בניית המשכן, והעבודה נפסקת בשבת. משכן אמיתי לה' יכול להיבנות רק מתוך מנוחה והתבוננות – זמן הכרחי כדי להיזכר בשביל מה אנחנו רצים כל כך במשך שישה ימים. חזק חזק ונתחזק.
שבת שלום!
