יש הרבה סיפורים על רבי ישראל אבוחצירא, הבבא סאלי הקדוש. אחד מהם, שזכה לאימות מאנשים רבים שהיו נוכחים בביתו והשתתפו בסעודות שהיה עורך מעת לעת, מספרים שהיה מחלק עראק לסועדים.
הוא היה עוטף את הבקבוק במגבת ומוזג כוסות מלאות בזו אחר זו, מבלי שהבקבוק היה נגמר, במשך ערב שלם.
במקרה אחר סיפר אדם שסעד בביתו במוצאי שבת קודש שהבבא סאלי חילק לחמניות לכל הנוכחים.
כשראה שבארגז נותרו לחמניות בודדות ועדיין יש סועדים רבים שלא קיבלו, כיסה את הארגז במגבת ושלף ממנו לחמניה לכל סועד, הרבה יותר מכפי שהיו שם בהתחלה.
איך קורה דבר כזה?

רמז לכך נמצא בפרשתנו: יעקב אבינו יוצא לדרכו, ובדרך עוצר ללון.
התורה מספרת, "ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו".
והנה בבוקר, "ויקח את האבן אשר שם מראשתיו וישם אותה מצבה".
רגע רגע – בלילה היו שם אבנים, ובבוקר אבן אחת? מה קרה?
אומר המדרש: "התחילו (האבנים) מריבות זו את זו, זאת אומרת עליי יניח צדיק את ראשו, וזאת אומרת עליי יניח, מיד עשאן הקב"ה אבן אחת".
האבנים התחילו להתווכח מי תזכה לשמש כרית ליעקב, ובסוף זכו שכולן הפכו לאבן אחת.

מישהו ראה פעם אבנים רבות? מה המדרש המשונה הזה בא להגיד?
האבנים רבות על נוכחותו של הצדיק – מי שמצדיק את קיומו. צדיק הוא מי שמבטא את האידיאלים, הערכים והאמת שלו בצורה הכי גבוהה.
וכשאדם חי כך, כל העולם רוצה לקחת חלק ולסיייע לו.
בחסידות נאמר כי לעתיד לבוא, "אבן מקיר תזעק" (חבקוק).
בעת הזאת הדומם מחריש, דורכים עליו – והוא שותק.
אך יבוא זמן בעתיד שבו גם הדומם יתחיל לדבר ולספר, ויתבע:
"אם אתה כבר משתמש בי, אנא עשה שזה יהיה למטרה טובה!"
האדמה תסכים שנדרוך עליה אם היא תדע שאנו בדרך לבית הכנסת או לבית המדרש, לעשות מצווה או תוך שאנו חושבים מחשבות טובות.
החיטה, הסויה או השניצל יסכימו שנאכל אותם רק אם נשתמש באנרגיה שלהם למטרות נעלות.
אם נשתמש בהם לשם שמיים, הדומם, הצומח והחי ישמחו לקחת חלק במעשיו של האדם השלם, ממש כמו האבנים, העראק והלחמניות של הבא סאלי.

שבת שלום
דרור יהב


הצטרפו לסוכרייה לשבת

Print Friendly, PDF & Email