(השבוע אני משתף אתכם במחשבות שעלו לי בתפילות הימים הנוראים.
ויש גם סיפור. שווה לפנות כמה דקות ולקרוא עד הסוף עם כוס קפה)
אחד מי"ג עיקרי האמונה ביהדות הוא האמונה בתחיית המתים.
בתפילת שמונה עשרה אנו מזכירים מדי יום שש פעמים (!) את הרעיון שהמתים עתידים לחיות.
דברי חז"ל מלאים אמירות על העולם הזה שדומה לפרוזדור והעולם הבא שדומה לטרקלין,
"עז פנים לגיהנום ובושת פנים לגן עדן".
ספר הזוהר וספרי המוסר רוויים תיאורים של מה שיקרה לאדם לאחר מותו,
ואיך מתקיים המשפט בבית דין של מעלה.
אך באופן מפתיע ביותר, אף אחד מהתיאורים הללו לא מופיע בתורה!
התורה שותקת לחלוטין אודות כל מה שקשור למוות ולמה שקורה אחריו, בגן עדן, גיהנום והעולם הבא.
היא אמנם מזכירה כמה פעמים את המוות,
"ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע",
אבל תמיד מכוונת אותנו לבחור בסופו של דבר בחיים.
חכמים ניסו ללמוד מפרשתנו כי תחיית המתים היא מן התורה
("הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחריך"),
אך נראה לי שזו אמירה מרחיקת לכת.
הגיוני יותר לחשוב שהתורה פשוט מתעלמת מהפיל הזה.
המוות מוקצה מהחיים היהודיים –
הטמאים למת אינם רשאים לבוא אל המקדש,
וכל הדורשים אל המתים והמעלים באוב מוקצים מחמת מיאוס.
מדוע?
החיים מקבלים מקום של כבוד בתפילות של הימים הנוראים.
כמעט כל התוספות המיוחדות שמוסיפים בין ראש השנה ליום הכיפורים עוסקות בחיים:
"זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים. וכתבנו בספר החיים, למענך אלוהים חיים".
אנו מבקשים "מי כמוך אב הרחמן, זוכר יצוריו לחיים ברחמים".
"וכתוב לחיים טובים כל בריתך",
וגם: "בספר חיים, ברכה ושלום… נזכר ונכתב לפניך".
חיים–חיים–חיים–חיים.
מדוע אנחנו כל כך נואשים לחיים?
בספר מצוין שייצא בקרוב, מסביר הרב מניס פרידמן את הבדל התהומי בין קיום לבין חיים.
קיום הוא תפיסת מקום במרחב.
כל דבר תופס מקום – ספר על מדף, מכונית צעצוע, רגש בלב ומחשבה בראש.
כשאני במימד של תפיסת מקום,
כל דבר אחר שמתקיים מאיים עלי וגוזל ממני את המרחב שלי.
לכן אנחנו עסוקים במלחמת קיום הישרדותית, שממנה אף אחד לא יוצא מנצח.
אך יש רובד אחר, והוא חיים. חיים הם התרומה שלנו לעולם.
לכל דבר יש חיים: האש מאירה ומחממת, המים מרווים.
והאדם? תורם לזולת, לבורא או לסביבה. חיים הם היכולת שלנו לחרוג מעצמנו ולהיות עבור האחר.
כשאנחנו נותנים מעצמנו, אנחנו מרגישים חיים.
לכן, אומרת הגמרא, "יעקב אבינו לא מת'", ומדוע?
"מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים".
המעשים הטובים שאדם עושה ממשיכים ללוות אותו גם אחרי לכתו.
מה שאנו משאירים כאן אחרינו הוא החיים האמיתיים.
זו הסיבה שהתורה לא עוסקת כלל במה שקורה אחרי החיים האלה –
זה פשוט לא רלוונטי. מה זה משנה מה יקרה אחרי שנסיים את שליחותנו כאן?
ג'ון לנון אמר, "החיים הם מה שקורה בזמן שאתה עסוק בלתכנן את החיים".
החיים לא נמצאים שם, מעבר, במקום אחר ורחוק. לא מעבר לים היא.
החיים קורים כאן ועכשיו,
הם מה שקורה כשאנחנו עוזבים את דרגת הקיום
ומתחילים לשאול: לשם מה צריכים אותי? מה אני יכול לתת?
סיפור: רב אוּשֶר חלה במחלת לב.
הוא ביקש מתלמידיו לא להזמין לו אמבולנס, גם אם יקבל התקף לב קשה.
"מה שקורה לי זה ביני ובין הקב"ה".
יום אחד הוא חלה בדלקת ריאות ותוך כדי קיבל התקף לב, ואיבד את ההכרה.
התלמידים לא ידעו מה לעשות, ובסוף הזמינו אמבולנס.
רב אושר התעורר בשערי צדק…
בהתחלה כעס, אך מיד נכנע.
"אם אני כאן, כנראה שאני צריך להיות כאן".
אחות ניגשה אליו וביקשה למדוד לו לחץ דם.
"רגע אחד, תאמרי לי – את כבר הרבה שעות במשמרת, אכלת היום ארוחת בוקר?"
"האמת שלא".
"עקיבא, תארגן לה ארוחת בוקר טובה לפני הכל", ביקש מתלמידו.
האחות ההמומה נדהמה מכך שמישהו דואג לה, שלמישהו אכפת גם ממנה.
היא סיפרה בעמדת האחיות שיש רב צדיק במחלקה, והשמועה התפרסמה בכל רחבי בית החולים.
תור של נשים לפני לידה נעמד מחוץ לחדרו כדי לקבל ברכה מהצדיק…
ורב אושר, אחרי התקף לב ועם דלקת ריאות, עמד ובירך את כולן…
ככה זה כשאתה מחובר לחיים. במקום שידאגו לך, אתה שואל איך אני יכול לדאוג לאחרים.
"זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים, וכתבנו בספר החיים".
ובשביל מה?
לא עבור עצמנו –
"למענך, אלוהים חיים!"
שבת שלום וגמר חתימה טובה
דרור יהב
הירשמו לקבלת סוכרייה לשבת כל יום שישי.
