בתלמוד מסופר על רבי ברוקא, שפגש את אליהו הנביא בשוק ושאל אותו אם הוא רואה אדם שהוא בן העולם הבא.
אליהו הצביע לו על אדם אחד שלבש בגדים של גויים ולא הקפיד על המצוות כשאר ישראל. "אדם זה הוא בן העולם הבא".
רבי ברוקא ניסה לברר מיהו אותו אדם, אולם הוא דחה אותו וביקש ממנו לבוא למחרת. כששאל אותו למחרת מה מעשיו הטובים, ענה לו אותו אדם שהוא שומר בית הסוהר. במסגרת תפקידו הוא מפריד בין האסירים הגברים לנשים כדי שלא יבואו לידי איסור, וכשהוא רואה בת ישראל שהגויים נותנים בה את עיניהם, הוא מוסר נפש כדי להצילה.
רבי ברוקא שאל אותו, אם כן למה אתה לבוש בבגדי גויים?
השומר ענה לו, מפני שכך הגויים לא יודעים שיהודי אני, וכשאני מסתובב ביניהם ושומע שהם זוממים לבצע פרעות ביהודים אני מיד רץ ומזהיר מפניהם. כך היה אתמול ולכן נאלצתי לדחות אותך.
מסתבר שלעתים האנשים הכי פחות צפויים הם אלה שמוסרים נפש עבור עם ישראל וזוכים לעולם הבא.
התגובות הרבות שקיבלתי על הסוכרייה של שבוע שעבר (פרשת ויגש) שימחו אותי אך חייבו להבהיר כמה דברים לגבי יוסף, ואין טוב מאשר סיום ספר בראשית כדי לעשות זאת.
מהדברים שכתבתי השתמע כאילו יוסף התמכר לעולם האלילות ואף הפך למצרי, ובכך בגד בערכים המשפחתיים שקיבל. אך לדעתי הדברים מורכבים יותר.
בתחילת הפרשה יוסף מגיע עם בניו, אפרים ומנשה, לבקר את אביו החולה.
יעקב שואל, "מי אלה לך?".
יתכן שראייתו הידרדרה והוא לא היטיב להבחין ביניהם, אך לדעתי השאלה מרמזת לנקודה עמוקה יותר:
יוסף אימץ את התרבות המצרית, ושני בניו עומדים איתו, לבושים בבגדים מצריים, מדברים ביניהם מצרית (אף שעל פי המדרשים, אפרים היה מצוי אצל סבו ויתכן שדיבר גם עברית), וספוגים בכל מה שמצרים מייצגת.
נכדיו עומדים לפניו, אך יעקב כלל לא מצליח לזהות אותם כממשיכי דרכו.
ואז מגיעה תשובתו של יוסף: "בני הם, אשר נתן לי אלקים בזה".
המילה "זה" בעברית היא מילת חיווי, המחייבת הצבעה באצבע (דמיינו שבשיחת טלפון מישהו יאמר לכם, "אני רוצה את זה").
לאור זאת, חז"ל פירשו שיוסף הצביע על שטר הכתובה ושטר האירוסין שלו, שבאמצעותם הוכיח ליעקב כי הוא לא "שכח מה זה להיות יהודי".
יוסף ידע שנטל ההוכחה מוטל עליו. והיתה לו סיבה טובה לכך.
הרב קוק הסביר שהמתח המרכזי בין יוסף לאחיו נבע משאלה פילוסופית-קיומית: מהי דרך ההשפעה הנכונה של בני ישראל על העולם?
יוסף האמין באוניברסליות – עם ישראל יצליח להשפיע אם יטמע בין העמים, יאמץ את תרבותם ודרכה יצליח להחדיר את המסרים של צדק, יושר ואמונה.
האחים התנגדו לכך בכל תוקף. בדרך זו יש סכנה גדולה, אין ערובה כל שהאדם לא יאבד את זהותו המקורית לחלוטין (מנדלסון, לדוגמה, היה הראשון שאימץ את גישת "הייה יהודי בביתך וגרמני בצאתך", אך אף לא אחד מנכדיו נותר יהודי).
האחים מאמינים בפרטיקולריות – בידול מתוך הסתגרות. אנו נשמור על זהותנו ונטפח אותה, וההשפעה תבוא בדרך ממילא.
אלא שכידוע, גם הדרך הזו לא תמיד פועלת – היא עלולה לעורר שנאה, שגורמת לרבים לא להקשיב למסרים הפנימיים שאותם הם אמורים לקלוט.
המתח שבין שתי הגישות מורכב ועדין, והוא נמשך היום כמו שהיה אז. אני גר ברמת גן, העיר שנמצאת בדיוק בתווך בין תל אביב האוניברסלית לבני ברק הפרטיקולרית. לפי הסיפור המקראי, האחים מכרו את יוסף כאומרים לו, "אם אתה כל כך מאמין בדרך שלך, בוא תוכיח לנו שהיא נכונה. שאפשר לרדת למצרים ולהישאר יהודי".
ואכן, הנסיון של יוסף הוא עצום. הוא אמנם נעשה חלק מהמערכת המצרית, אך מצליח לשמור על זהותו:
בכל עת "שם אלוקים שגור בפיו", והוא נאמן למוסר העברי כשהוא מסרב לפיתויי אשת פוטיפר.
הוא מצליח לגדל שני בנים שיהפכו למנהיגים של שבטי ישראל.
כאותו בן עולם הבא בשוק, יוסף מסתווה לנכרי ומביא להישרדות של בני משפחתו.
צוואתו – "פקוד יפקוד אלוקים אתכם" – תהיה הסיסמה שתזרז את גאולת מצרים.
זה אולי לא מתכון לרבים, אבל יוסף היה מיוחד.
הוא הצליח לשמור על אמונתו בתוך עולם אוניברסלי –
ובדיוק בשל כך זכה לתואר "יוסף הצדיק".
חזק חזק ונתחזק
שבת שלום
דרור יהב
הצטרפו לסוכרייה לשבת
